מהר"ם שיף על בבא קמא לו.

ברש"י בד"ה ראשון נשכר כו' והא לא דמיא לחב עד כו'. דמטעם דמפרש התם משום דאלו גבך הוי לא מינך הוי משתלימנא מטעם זה נמי עדיף טפי ניזק האחרון מניזק הראשון לזה פי' דהתם הוא דאמר ליה כו' וכמ"ש התוס' לעיל (בבא קמא דף ל"ד ע"א) בד"ה אלו גבך ועיין בזה בהמאור ובמלחמות:

בתוס' בד"ה שור שנגח כו' אי כר"ע כו' ולא מצי לשנויי כגון שאין בידו כו'. דהשתא לא מצי למיתני יחזיר לכולן דמשמע אף לבעלים דכיון דאין בידו אין מוטל עליו לשמור ולהכי תני אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו ולפני פניו ולא לבעלים ומשתלמין ממנו נזקם [ומיושב בזה קושית מהר"ם ע"ש] רק קשה מישלם לאחרון שבהם ואם יש בו מותר כו' למה לא ישלם מיד לראשין זו בעצמם קושית' דא"כ תקשי לר"ע הראשון נשכר מבעי ליה וכמו שמקשה לר"י מאחרון אחרון נשכר ולא מישלם לאחרון ואם יש בו מותר כו' [דזהו בעצמו כוונתו בקושיתו] וק"ל. ולפירש"י [דמפרש דגם לר"ע בתפס נעשה שומר עליו] א"ל לוקמא כר"ע וכגון שאין בידו ובדתפוס [דל"ש תי' רש"י לקמן בד"ה שביק מתני'] דאפשר מ"מ טפי הו"ל לאשמועי' אחרון נשכר לר"ע אף בלא תפוס היכא שיש בידו: