מהר"ם פדואה רלז

בסוף יבמות ברי"ף וכן כל הפוסקין אם כן ה"ה הכא אם נאמן עד אחד נאמינו אפי' מפי עד אכן כדי שלא ליתן פתחו' פה לבעל דין לחלוק אביא ראיה מתשובת רשב"א בסימן אלף רנ"ב שנשאל על חילוק זה ופסק להדיא שאין הפרש ונאמן אף כאשר הוא עד מפי עד והביא' ראיה מן הלכות גדולות. ועוד נתקרר רוחי מתשובה זו שכתב הוא שם על פסק רי"ף שלא ראה שום חולק אלא כל הפוסקין הסכימו שעד אחד נאמן לזה לא אירא להקל נגד הרא"ש שהוא יחיד בדבר זה ולולי דברי הטור בנו שמביא דבריו וכתב שהוא מחמיר הייתי אומר שגם הוא לא בעט בכל רבותיו באלה כי מתוך ספרו לא נר' שבא לחלוק רק בא להקשות וז"ל ונראה לי דברי תימה איך פסקו להקל וכו' לכן היה נראה לומר שבנו בעל הטור שמע דבריו מכללא ולא בפירוש אך מה אעשה שכתב הטור בפירוש משמו שאינו נאמן ויהי מה נראה לסמוך על כל הפוסקין להקל במקום עגונה ונאמר שאשה זו מרת יינטילה מב"ת מותרת לשוק. נאם מבי"ק: צ אחד מן החבורה שאל ממני הא דכתב הרמב"ם בפרק א' דגניב' דקטן שגנב ואבד הגניבה אינו חייב לשלם אף הקרן ואפי' לאח' שהגדיל יבאר לנו מר טעמו ומנין לרבינו זה כי בפרק הגוזל עצים נראה הפכו גבי השורף שטרו של חבירו דכפייה רפרם לרב אשי ומגבי ביה ככשור' לצלמי ופיר' רש"י ששרף שטר חבירו בילדותו. תשובה אמת שזו אחת מן הראיות שיש בהג"ה אשירי על שם א"ז בפרק החובל שקטן חייב כשיגדיל אמנם הרמב"ם לא חש לדבר זה כי אפש' לומר שרב אשי עשה זה כאשר היה בן י"ג שנים. גם אינו הכרח שרש"י ר"ל בקטנותו כי כוונתו רק להסיר מן רב אשי פגם זה שלא עשה נבלה זו בהיותו חשוב מצינו רבי שנית לנו בילדותיך ומסתמא לא היה קטן רק ההפך מזקנותך. וראובן אמר על יוסף שהיה בן י"ז שנים הילד איננו. וראיית רבינו היא מן המשנה דפרק החובל דאיתא שם חש"ו פגיעתן רעה העבד והאשה פגיעתן רע' כו' וגבי עבד ואשה מפרש שם במשנה דמשלמין לאחר זמן כאשר תתגרש האשה וישתחרר העבד וברישא גבי חש"ו אינו מחלק והיינו טעמא דהאשה והעבד הם בני דעת רק שלא היה להם דבר לשלם אבל חש"ו לא היו בני דעת בשעת מעשה. וכן כתב הרמב"ם טעם זה בפרק ד' דחובל ומזיק דאף שם כתב לפטור אותם וז"ל אף על פי שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם שבשעה שחבלו בהן לא היו בני דעת ושלום מני מבי"ק: תם ונשלם וסימניך צד"ק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה