מהר"ם פדואה קפד

מלשונו שם אשר שב עליו וגם מתנת ש"מ שככתובין וכמסורין דמו כו' הוא תקנתא דרבנן דבפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן מתנת ש"מ מדרבנן בעלמא הוא שמא תטרף דעתו עליו נמצא כי צוואה זו לא נוכל לקיימה כי אם על ידי שתי התקנות הנ"ל דדברי ש"מ ככתובין וכו' ושטרי העולים בערכאות כו' ואם אחת מהם נעדרת הצוואה אין בה ממש דאף אם תקנו דערכאות יועילו לא תקנו שיועילו יותר משטרי' שלנו ואם חסר אחד מדרכי הקנאה אינו מועיל ותלמוד ערוך הוא פרק קמא דמציעא תקנתא לתקנתא לא עבדינן ואע"ג דאיתא שם פרק מי שמת בהאי תקנתא דש"מ אף כי אינה של תורה עשאוה כשל תורה בענין המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל דאמר ומודה שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ שאינו יכול למוחלו א"כ נאמר מעתה מאחר שהעדיפו תקנה זו והחזיקו אותה כשל תורה כדי שלא תטרף דעתו לא שייך לומר תקנתא לתקנתא לא עבדינן דעשאוה כשל תורה ע"כ לא לכל מילי היא כאלו היתה מן התורה דהא רב אלפס בפרק י"נ לפי שיטתו דסבר במתנת ש"מ אלמנתו ניזונית מנכסיו מקשה מהא דתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדין ומתרצו עד דמזונות אלמנה ומתנת ש"מ תרווייהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי הדדי קאתו לאחר גמר מיתה הלכך לא דחיא חד מנייהו לחברתה ותרווייהו קנו עכ"ל. נראה בהדיא מלשונו דאם היתה מתנת ש"מ דאורייתא היתה דוחה חברתה כמו מתנת בריא ומכירה ואם נחשוב תקנה זו כאלו היתה דאורייתא למה לא תדחה חברתה דאלמנה ניזונית אלא ודאי לאו לכל מילי עשאוה כשל תורה אלא למאי דאתמר אתמר והבו דלא להוסיף עלה בכן לא תעדיף על שאר תקנות וק"ל ומה שאמרתי שאינו טעם של עיקר לאשר בטור ח"ה סי' רנ"ג הביא תשוב' הרא"ש שכתב דצוואת ש"מ בערכאות כשר ואפשר שהוא אינו סובר כדברי המרדכי שתירץ דתקנת חכמים הוא אלא כרבינו יקיר וכספר החכמה שם דסבירא דמדאורייתא ערכאות כשרים היכי דידעינן דלא מרעי נפשייהו. והנה בהא נחיתנא ובהא סליקנא חתימה מעין פתיחה דלא כתבתי דברי להורות רק כמסדר טענת הצועק על חמסו לפי דעתו ובפרט לאשר שמעתי יבררו להם בעלי הריב לדיינים בעלי תורה דיינים מומחים שאינם צריכין להוראת זולת' בכן לא יכון אלי וכיוצא בי לומר דבריו לפסק הלכה ובאלה אשר עשיתי אבטח כי לא יקפידו עלי. ושלום על דייני ישראל וחיי אריכי לרבנן ותלמידיהון כה מעתיר זעיר חברי' מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל קצנאילנבוגן נדרשתי על ראובן שהשתדל להשיג קיומים למדינה אחת ויושבי המדינה ההיא הקציבו לתת לו בעבור טרחו והוצאותיו סך מה והמשתדל השיג הקיום ויושבי המדינה ההחא שמו והקציבו על כל אחד מהם חלקו כפי ערכו המגיע לו לפרוע אל המשתדל קצבתו והיו ביניהם נשים אשר היו אלמנות אז בשעת ההשתדלות והשגת הקיומים וגם עליהן הושם והוקצב אשר יכרעו אל המשתדל כפי ערך המגחע להן ונמשך הדבר ואחרו הפרעון אל המשתדל וקמו הנשים ותהיינה לאנשים והכניסו כל אשר להן לבעליהן לנדן ושמו נדוניית' בכתובת' כמנהג ארצינו וראובן המשתדל תובע מעותיו מן האנשים ההם אשר נשאו האלמנות ונכסיהם והם משיבים שאינ' חייבין לפרוע חובות נשותיהם עכ"ל השאלה נה סוף יש נוחלין איתא שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבי' לוותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי או יורש הוי לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות