מהר"ם פדואה קעב

ומפומא דכמ"ר י"פ למהרר"ק הנ"ל ושניהם לשם מצוה נתכוונו מהרר"ק נטפל לקריביה כר' יוחנן להפך בזכותו של שמעון וכמ"ר י"פ הגבאי נאמן לבדק ב"ה שלו מהפך בזכות ב"ה ולזה כל אחד בהוד קרניו מנגח לשבר ראיות חבירו זה בונה וזה סותר בראשונה האריכו הספי' בדיני אסמכת' אם מהני גבי צדקה כי נחלקו בזה הפוסקים וכל דבריהם המה כתובים ומה לי לשנות בהם. אמנם דבר אחד מצאתי אשר לא אבין ולא אוכל להתאפק מלהזכירו וזה. כי בהרבה דברים השיג האלוף כמ"ר י"פ יצ"ו על דברי הרב הנ"ל ומחה אמוחיה ומדוע לא נכוה בפושרי' במה שכ' וז"ל ונ"ל דאפי' לדברי הרמב"ן ומהר"ם אין שמעון חייב לפרוע המאה דוקא"ט מכמה טעמים חדא דטעם המחייבין הוא מכח אמיר' לגבוה ויש בתשובת רשב"א דלא אמרינן אמיר' לגבוה כמסיר' להדיוט בהקדש עניים וכו' מי יגלה עפר מבין עיני אם מהר"ם ורמב"ן מודים בזה איך ימצאו רגליהם בבית המדרש ואנה ימצאו דבריהם שלגבי צדקה ליכא דין אסמכתא מאחר שהטעם הוא אמיר' לגבוה וכו' והם מודים דלא אמרינ' אמיר' לגבוה גבי עניים ול"ד ודברי פי חכם חן האלוף כמ"ר י"פ אשר כתב מאן לימא לן שהקדש לב"ה הוא לצדקה אף אם סתם הקדש הוא לעניים אולי כאשר מבואר הקדש לב"ה הוא לבדק הבית וראוי לעיין בו אם כחו עדיף מצדקה ומה מתוק לחיך מתחלת המחשבה אשר מצא האלוף מהרר"ק בכתבי מהר"י ז"ל בסי' קע"ג דמדמ' דבר זה לקני את וחמור דפ' מי שמת וכאן הקנה להקדש והדיוט יחד אך יפה השיבו האלוף כמ"ר י"פ דהלכה כרב נחמן דגובה מחצה. אמנם אין אנו צריכין לכל זה מאחר שמהר"ם פוסק דהיכא דאיכא שבועה ליכא דינא אסמכתא אפילו גבי הדיוט כאשר הביא כמ"ר י"פ מן הג"ה קטנה שמצא במיימוני בתשוב' השייכא לספר הפלאה ולפני היא תשובה ארוכ' בחדושי מרדכי ואתם אהובי תמצאו הספ' ביד יורשי הגאון מהר"ר ליווא ס"ל ז"ל ותשובה זו שמה בפרק קמא דב"מ בדף תקל"ה וכתב שם וכן אני דן כו' ומעשה רב א"כ בנדון זה נפלו כל טענו' אסמכתא מעתה לא יהיה שייך כאן קני את וחמור לפי זה. ואשר כתב האלוף מהרר"ק שהשבועה הנכתבת בקומפרמי"ס היא ריהט' דסופרי' כסדר תקוני שטרו' אמנם שמעולם לא נשבע והביא ראיה מתרומ' הדשן והאלוף כמ"ר י"פ השיבו שפיל לסיפי' שכתב דוקא לענין איסור שבועה דלא מחייב בית דין להזהירו אבל לענין דינא וכו' צריך לדקדק וכו' ומהרר"ק השיבו במהדור' בתרא שודאי אצלו שראובן בעל דינו אינו טען ששמעון הוצי' שבוע' מפיו עכ"ל. לדעתי לא כוון מהרר"ק האמת בדברי מהר"י בדבר הזה כי כל דברי מהרר"י בתשובה ההיא מראש ועד סוף סובבים שאפילו ב"ד מודה שלא נשבע בין בשאלה בין בתשובה דאל"כ היה ראוי לו לומר בלשון זה אבל אם אינו מודה אלא נר' דאף זה מיירי כמו שהזכי' בשאלה שאמר שמעון יהי כן יש לי כתב בחתימ' שנשבעת עליך לקיים ואפילו הכי כתב הרב שלענין דין ממון אם יטעון שמעון נשבעת לי כאשר הודית וכו' ר"ל חתימת ידך תחייב אותך והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ונראה שדעתו כדעת הרמב"ם פרק י"ב דמכיר' דמפרש הכי דברי רבי יוחנן דריש פרק הנושא אם אמר אני חייב לך מנה בשטר דאדם יכול לחייב עצמו בהודעתו אף על פי ששניהם מודין שאינו חייב כלום וע"ש ברמב"ם. גם דברי מהררי"ק שהביא מסימן נ"ב סובבין על איסור שבועה אם נקרא' עד"ר שאין לה הפר' ואינו מדבר בעסק ממון ובלעדי זה דקדוקו בלשון הוציא מפיו עד"ר אינו נראה שרצה למעט ולומר דוקא הוציא מפיו ולא כתב שאין זה כוונתו בתשובה ההיא רק רצה לומר ע"ד רבים סתם ולא פירש שמותר ולזה מפרש שלא תאמר שהעדים אומרין לשון זה ומעידין שהוא נשבע עד"ר ואז יהיה משמע שפרע הרבים רק