מהר”ם חלאווה על פסחים עז

בדיעבד ושתי מחלוקות בדבר. וא"כ הראיה שכתבנו מקיטוף ליתא אבל אידך איתא וזה עיקר דכל מאי דאפשר למעוטי בפלוגתא ממעטי' ור' עקיבא דאמר לשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש על כרחין ע"י מים היא דאת"ק קאי. ואקשי' דידיה אדידיה דהא אמר פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ומשום מצה עשירה ומפרקי' לא קשיא הא ביום ראשון הא ביום שני כדאמר להו ר' יהושע בן לוי לבריה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי. ואידך לישנא בדובשא ואע"ג דלכאור' הא דר' יהושע בן לוי משום אתקפתא דמצה עשירה מייתי לה. מ"מ אי משום הא מלתא לחוד לא הוה צריכ' ליה דכיון דשני כאן ביום ראשון כאן ביום שני תו לא צריך מידי דליכא מאן דסבר דמצה עשיר' בשאר יומי אסירי דמעוני נפקא לן דהיינו במצת חובה אלא דמהא דר' יהושע שמעי' נמי סיעת' לכולה מילתא דר' עקיבא דמצה עשירה בשאר יומי שריא ואפילו ע"י מים נמי כסברתיה דר' עקיבא. וכל שכן לאידך לישנא דדובש ואין דרך ללוש לעולם בדבש בלא מים. ועוד דאי בלא מים מאי אריא משום מצה עשירה תיפק ליה דדברים שאינן באין לידי חימוץ אין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. ואפילו תימא דדברים לאו דוקא אלא מינין אכתי לא סגי דתיפק לי דבעי שמירה לשם מצה והכא לא צריך ולעכב נמי אמרי' הכי גרסינן בירושלמי יכול יוצא אדם ידי חובתו ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצאתה זו שאינה צריכה שימור. וההיא דר' עקיבא דאמר פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ודאי על ידי מים היא נמי תדע מדמקשי עלה מהא ברייתא דלשתו להן ואם איתא מאי קושיא התם בלא מים וחשיבה עשירה הכא על ידי מים לא חשיבה עשירה אלא ש"מ כולהו על ידי מים. והלכך כיון דאשכחן ר' עקיבא ור' יהושע בן לוי דעבדי עובדא להתירא כותייהו קיימ"ל. וכן דעת הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל ובזה נתקיים פסקו של הרב אלפסי ז"ל והר"ז ז"ל תפס לו בעיקר דברי רבוותה דאמרי הלכה כחכמים דאסרי לכתחילה בין בלישה בין בקיטוף. ופי' הרב דר' יהושע בדובשא לחוד בלא מים. ולמסקנא דאסיקנא בחלבא כעין תורא אפילו על ידי מים מותר דלא אשכחן איסור' אלא ביין ושמן ודבש אבל חלב אינו ממהר להחמיץ וסייעתא דר' יהושע היינו למצה עשירה לחוד. והא לא נהיר כדאמרן ולא שנא נמי חלב לא שנא שאר משקין תדע דתניא בתוספתא אין לשין את העיסה בשאר משקין ואם לש יאפה מיד. והרמב"ם ז"ל כדברי הרב אלפסי ז"ל. והוסיף עוד על דבריו דמצה שלשה בשאר מי פירות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב לא הוי עשירה ואדם יוצא בה לכתחילה ולדבריו עיסה שנילושה בבצים יוצאין בה בפסח. ומה שאמרו דביום ראשון אינו יוצא ה"מ בשתי לילות לדידן ובמצת חובה אבל שאר פתו לא שנא יום ראשון ולא שנא שאר ימים מותר

ציבור שאני מנחת העומר שהיא מנחת ציבור ורבים משמרין אות' דאמר ר' אליעזר מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלם פדיון דחוץ לירושלם לא חשיב היתר בכל מושבות שהרי המעו' נתפסין במעשר והפירות שאוכל חוץ לירושלם לאו מעשר שני הן. אבל משבא לירושלם כבר חל עליו שם מעשר שהרי הוא במקום שנאכל ומשכחת לה היתר בכל מושבות כגון אם נטמא וא"ת והא טעמא דיש לו פדיון היינו משום דמחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן. כדאיתא בפ' הזהב ובפ' חלק. וכיון שכן למה לי נטמא אפילו בטהור נמי משכחת לה דפודין אותו כגון שיצא חוץ לירושלם. כדאמרינן בפ"ב דמכות גבי מע"ש שיצא חוץ לירושלם א"ל שאני התם דלכתחילה אסור להוציאו והואיל באיסור לא אמרינן. אבל טומאה אע"ג דאסור לטמאתו אפשר שיטמא מאליו ובתוספו' הקשו למה לי מהאי דפדיון תיפוק לי מדתנן בפ' בתרא דזבחים באו לנוב וגבעון הותרו הבמות וכו' קדשים קלים ומעש' נאכלין בכל ערי ישראל אלמא בזמן הבמות הי' לו היתר ולקמן אמרינן כי האי גוונא גבי חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון. ותירצו דהתם הכי קשיא לי' למה לי קרא דושמרתם את המצות תיפוק לי דאין להם היתר בכל מושבות וממושבותיכם נפקא ופריק דאי לאו ושמרתם בזמן נוב וגבעון שהיה להן היתר בכל מושבות הוה אמינא דנפיק משום הכי איצטריך קרא למעוטי אבל הכא דקאמר יכול יצא אדם במעשר שני בזמן הזה לא מצי לאתויי התירא מנוב וגבעון

ע"ב לחם עוני פרט לחלוט ואשישה. כתב רבי' אפרים ז"ל ואי קשיא לך דאמרינן ביבמות פרק החולץ האי חלוט דאמרי' מצה היא למאי הלכתא לומר שאדם יוצא ידי חובתו בפסח. ויש לומר התם