מהר”ם חלאווה על פסחים סג

נהמא דארמאי

אמר רב קדרות בפסח ישברו ואמאי ונשהינהו לאחר זמנן ועביד בהו שלא במינן כלומר תינח במינן שהוא במשהו אבל שלא במינן דבנותן טעם נעביד בהו וא"ת והיכי עבדינן בהו דלמא אית בהו נותן טעם דהא לא ידעינן כמה בלעה ובכולה קדרה משערינן מאי שנא מקדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם. וכי תימא דהכי קאמר נעביד בהו שלא במינן ונטעמיה לקפילא ארמאה אכתי לא סגי דדילמא בתבשיל שני יפלוט יתר מכן ויהיה בו בנותן טעם ואם נאמר שיטעום לקפילא בכל פעם הרי זה טורח גדול והוצאה מרובה יתר משבירת הקדרה לפי' נראה מה שפירשו בתוספות דמשהו לא פגים דלרוב דקותו לא שייך ביה פגם. הלכך במינן לית להו תקנתא כיון שהוא במשהו אבל שלא במינן דבנותן טעם הוה ליה נותן טעם לפגם ונותן טעם לפגם מותר ואע"ג דנותן טעם לפגם מותר בדיעבד אבל לכתחילה לא כדמוכח ההוא פנדא דאמלח בה בשרא בי ר' אמי ותברא ר' אמי ולא שהייה למחר משום דלכתחלה מיהא אסור וכן נמצא בספרים ישנים מדוייקים גבי נותן טעם לפגם וה"מ בדיעבד אבל לכתחילה לא וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל. אפי' הכי לא קשיא דלא אסרו לכתחילה בנותן טעם לפנם אלא משום דלמא אתי למעבד הכי בבת יומא דנותן טעם לשבח הלכך חמץ לאחר זמנו ליכא למגזר שאינה בת יומא אטו בת יומא דהא ביומה לא משכחת לה הלכך אפילו לכתחילה מותר ואע"ג דרב לא שמעינן ליה דאמר נותן טעם לפגם מותר אדרבא אמרינן בע"ז ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור אי משום דקסבר עכבר' בשכרא אשבוחי משבח. אלמא ספוקי מספקא לן מאי קסבר אפי"ה הכא לכשתמצא לומר קא מקשה או תפשוט מינה דקסבר רב נותן טעם לפגם ואם תמצא לומר מותר נעבד בהו שלא במינן. ולפי זה אין לך נותן טעם לפנם מותר לרב ושמואל אלא שלא במינן דהא במינן אית להו בכל איסורין שבתורה במשהו. מיהו הא דאמרן דמשהו לא פגים ה"מ כשנאסר מחמת משהו ולבסוף נפגם אבל אם נתבטל קודם הפסח או בנותן טעם או בפגם כיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונעור וכמו שאנו עתידין לכתוב בשם הראב"ד ז"ל

גזירה דלמא אתי למעבד בהו במינן. ואע"ג דרב לא גזר שלא בזמנו שלא במינו אטו מינו ה"מ מינין בעין דלא מיחלפי אבל בקדרה שעומדת לבשל בה כל דבר לא יהא נזהר מלבשל בה מין במינו

ואי לא דרשינן לכו כר"ש. כתיבנא לה במסכת סוכה מאי דקשי' מהא עלה דההיא דאמר רבא להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו

אסריה רבא בר אהילאי למכליה לריפתא במלחא. ואע"ג דבההיא דכיצד צולין אמרי' פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח ומותר לאכלה במלח. התם שאני דליכא אלא ריחא וליכא למגזר כולי האי

ע"ב אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור. איכא דקשיא ליה והא הוי נותן טעם בר נותן טעם כעין דגים שעלו בקערה של בשר דקיימ"ל מותר לאכלן בחלב משום נותן טעם בר נותן טעם והכא נמי שומן בתנור ותנור בפת ועדיין לא נתערב עם החלב. ובשלמא למאן דאמר התם דגים שעלו בקערה דוקא עלו אבל נתבשלו לא דעל ידי בישול פולטת הקערה והוי לה טעם ממש וזהו דעת בעלי התוספות ניחא דהכא שאני שנתבשלו אלא לשאר המפרשים דסברי דה"ה נתבשלו והוא עיקר מאי איכא למימר והא לא קשיא דשאני קערה שהיא מודחת ואין בה ממש הבשר אבל תנור זה שטיח השומן על פניו אין כאן נותן טעם לבד אלא ממשו. ודמיא לאידך דאמרינן צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח משום דסכין כל שעה איכא טיחא על פניו. וכי תימא אם כן לימא עד שיקנחו אין ה"נ אלא אורחא דמלתא נקט דדרך להסיק את התנור ולא לקנח. אי נמי דשומן מסתבך ואינו מתקנח יפה

חייס עלייהו דלמא פקען. איכא למידק ולהדרינהו לכבשונות דהתם לא פקען דהכי אקשינן במס' זבחים קדרות במקדש אמאי ישברו ולהדרינהו לכבשונות אין עושין כבשונות בירושלם וכי עושין אשפה בעזרה א"ל במקומן הן נבלעין. אלמא טעמא דאין עושין הא אם היו עושין הדרי'. א"ל דהתם נמי פקעין וחיישינן דלמא חייס עלייהו אלא דהתם ממון צבור הוא ולא ממון כהני' ומשום הכי לא חיישי אינהו וה"ה דהוה מצי למימר התם ולמלינהו גומרי אלא דכהנים לא טרחי כולי האי