מהר”ם חלאווה על פסחים נא

כדרך הנאה הכא נמי הא ליתא דאי מכלאי הכרם ליכא למילף בק"ו דכלאי הכרם נעברה בהן עבירה הן דהא כתי' לא תזרע כרמך כלאים ובמה מצינו ליכא למילף דהתם כתי' קרא הכא לא כתי' אלא הוכחה בלבד הוא דעבדינן מינייהו לפירוכא

מה נבלה דרך הנאתה. לאו דוקא דהא נבלה לא אסירא בהנאה אלא הכי קאמר מה נבלה אסורה באיסור האמו' בה כדרכ' אף בשר בחלב באיסור האמור בו בין באכילה בין בהנאה

והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה. וא"ת והא אמרינן בפ"ק דמנחות דטריפה לימסר לגבוה ליכא למילף מכלאי הכרם דמה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר. א"ל דהתם איירי בענבים של נסכים שהגרעון לא היתה להן שעת הכושר

זרוע מעיקרא בהשרשה. פי' אם זרעו ממש בכרם בהשרשה ואם יש בכל העיקרים אחד ממאתים וכל שכן במאה הכל נאסר כל מה שבכרם אבל אם ההיתר מוסיף על האיסור באחד ומאתים הכל מותר אבל אם היה זה האוסר זרוע ובא כגון הא דעציץ נקוב אין העיקר שנתגדל במקום היתר אוסר אלא התוספת שמוסיף שם בכרם דתוספת זה בזרוע ובא בגידול כולו בזרוע מעיקרא זה הכלל אינו נאסר אלא מה שמתגדל בכרם לאחר היותו כלאי' רק הזרע בזרוע מעיקרא ואם התוספת הזה במאתים אסור באחד ומאתים הכל מותר (ח"י). והא דמשמע הכא דעצי כלאי הכרם אסורין דהכא אמרינן דעיקרן נאסר וכן לקמן תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם וכו' ואלו בפרק האשה שנפלו לה נכסים אמרינן עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה לאו למימרא שיהא מותר בעצים אלא דאפילו אכילה באיסור חשיבא אכילה בכלאי הכרם כיון דאי בעי אידך מצי למעקרינהו ולמזרע של היתר וכן פי' רבינו האי גאון ז"ל וכדכתי' בפרק חזקת בס"ד

בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה דוקא בשאמר לו הבא עלין של ע"ז אבל אם אמר לו עלין של אילן פלוני ולא מצא אלא של ע"ז והביא מותר והכי איתא בירושלמי בפרק שמונה שרצים בכל מתרפאין חוץ מע"ז כגון שאמר לו הבא מעלין של ע"ז אבל אם אמר לו הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז. והא דאמרינן בפרק אין מעמידין מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהשיכו נחש ובקש להתרפאות ע"י יעקב בן איש כפר סכניא ולא הניחו ר' ישמעאל התם נמי הא גרסינן בירושלמי מעשה בבן דמא שהכישו נחש ובא יעקב איש סכניא לרפאותו משמו של אותו האיש וכו' ובהא איתרצה נמי ההיא אידך דבפרק אין מעמידין ר' אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא בשוקיה דהא לא אסר ר' ישמעאל אלא משום ע"ז ואע"ג דבעצי אשרה אין כאן ע"ז עצמה אפי"ה אסור משום דלא ידבק בידך מאומה מן החרם דע"ז וכל אבזרייהו קאמר רחמנא כדאשכחן נמי גבי גלוי עריות מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא אמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תספר עמו אחורי הגדר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר אלמא אפילו בלאו דלא תקרבו אמרו יהרג ואל יעבור

אפי' הוא נוטל את נפשך. וכי תימא מנ"ל דבע"ז היא א"ל הפך קבלת מלכות שמים דלעיל מיניה אי נמי כיון דכתיב וחי וכתיב לא תחללו שדי' לא תחללו אחמור שבהן שהן שלש אלה. ה"ג וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורשה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה מאורשה ונערה מאורשה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה וכו'. וה"פ וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורשה והא אינן דומין כלל ואין ענינן אחד ואעפ"י שבא ללמד איזה ענין אין זו מדה בתורה שיביא ענין אצל ענין שלא לצורך עצמו אלא ללמד לאחר כל שיש לאותו ענין מקום קבוע לעצמו ואם רוצח למד מנערה יכתוב הדין ההוא בפי' בפרשת הרוצחין ואם נערה למדה מרוצח יכתוב ג"כ הדין בפי' ומה ענין הדמיון ולא פירש. אלא על כרחינו אחד מהם בא ללמד על חבירו וכיון שכתבן שניהן נמצא על כרחין אף למד ולכך מדמין לפי שזה למד מזה וזה מזה ועשה משתי פרשיות אחת כדרך התורה שסומכת ענין לענין לצורך עצמו וכן הוא בכאן (ח"י)

ע"ב אף נערה מאורשה יהרג ואל יעבור כלומר יהרג ולא יבעול ובועל הוא דאתקש לרוצח כפשטיה דקרא. ואיכא מאן דגריס תהרג ואל תעבור והרב בעל המאור ז"ל כתב דל"ג לה להא דאמרינן בפרק