מהר”ם חלאווה על פסחים לה

מביאין בהן, אלא הכא כדי להצילם משריפה קאמר שיפדם בשוה פרוטה כיון דאין בהן אונאות הקדש ויגנזו

משום ר' אלעזר אמרו כשרות היו מדלא קאמר וכן א"ר אלעזר משמע דלאו אדר' ינאי קאי אלא כשרות לגמרי ומותרות באכילה קאמר וכי תימא היכי משהי להו ומביאין לבית הפסול. א"ל דס"ל כר"ג דאמר תולין כל ארבע ותרומה כל חמש והלכך בסוף חמש אוכלה לההיא חלה אחרונה

דף י"ד ע"א שתי פרות חורשות בהר המשח'. בירושלמי מקשה חורשו' ס"ד אלא אימא כעין חורשות. ואפשר דקשי' להו משום איסור מלאכה די"ד. וכי תימא א"כ מאי קושי' ה"מ בגליל אבל ביהודה לא נהגו וירושלם מיהודה היא א"ל דכיון שהיו ישראל עולין לרגל ונוהגין איסור במקומן הו"ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אי נמי דמשום דאין שדה עבודה בהר המשחה הוא דקאמר הכי. ומשני כעין חורשות. וקיימ"ל כר' יהודה דאוכלין כל ארבע ותולין כל חמש

ר' חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים מעולם ואפילו קודם שגזרו דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמ' בולד הטומאה עם הבשר שנטמ' באב הטומאה קס"ד מעיקרא בולד הטומא' שהי' ראשון עושה אותו עכשיו שני ומאי תוספות איכא שני ושני הו' בגמרא מקשה ומתרץ לה. ומשום שריפת תרומ' בפסח מייתי לה

הוסיף ר' עקיבא ואמר דתוספות יתר מזה מותר להוסיף טומאה על טומאה מימיהם של כהני' שבזמנו לאחר שגזרו דכל הפוסל את התרומה וכו' לא נמנעו מלהדליק את השמן של תרומה על כרחין דאי של קדשים אם לאחר שנבלל במנחה אוכל הוא אם קודם שנבלל לשריפה קאי ולא להנאת הדלקה אלא ודאי בתרומה ומשום דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לך שלך תהיה להסיק תחת תבשילך וכן להדלק'

שנפסל בטבול יום. דוקא נפסל אבל אינו טמא דטבול יום נפקא לן מדכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה וזו כבר טבלה אחר ימי טומאתה ואפי"ה אינה טהורה לקדש ולמקדש עד שתביא כפרתה והוי כטמא דעלמא שטבל ולא העריב שמשו שאינו טהור לקדש ולמקדש והי' נקרא' טבול יום ארוך עד לאחר שמנים וכתיב לא תגע ולא כתיב שתטמא אלמא טבול יום פוסל בתרומה ואינו מטמא וא"כ דין שלישי יש לו להאי שמן שפסול בתרומה ולא נמנעו מלהדליק זה השלישי בנר שנטמאת בטמא מת וקס"ד דהאי נר דין ראשון יש לה דטמא מת אב הטומא' הוא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגע' תטמא עד הערב וכיון דטמא מת מטמא אדם ועושה אותו ראשון על כרחין אב הטומאה הוא דאי לא הא קיימ"ל דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה דכתיב כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל ומשקים מטמאין מאויר כלי חרס ואין אדם וכלים מטמאין אלא מאב הטומאה כדלקמן הא למדת דמת אבי אבות וטמא מת אב הטומאה והנר ראשון והשמן שני ונמצא שלישי עושה שני ובגמר' פריך היינו הך דר' חנינא ומאי תוספות איכא הכא ומשני לר' מאיר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח א"ר יוסי אינה היא המדה בגמר' מפרש מדבריהם דמאן והאי תרומה אימת אי בשעה ששית או לפניה או לאחריה ואמאי אינה היא המדה. ומודה ר' אליעזר ור' יהושע וכו' ובגמר' מפרש מאן דכר שמיהו

אמר רב יהודה הכא בולד ולד עסקינן. דמתנית' דקתני ולד לאו ולד ראשון אלא לאפוקי דאינו אב הטומאה אבל ולד ולד הוא והיכי משכחת לה ע"י משקין דקסבר דלכ"ע טומאת משקין לטמא אחרים בקדשים דאורייתא ואפי' לר' מאיר דפליג לקמן במשקין דחולין מדכתיב הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והלכך כל מאן דאית ליה משקין יש להם טומאה דאורייתא מטמאין אוכלים בקדשים והלכך משכחת לה שרץ בכלי וכלי במשקין ומשקין באוכלין והו"ל בשר שלישי וקסבר שלישי מותר לעשותו שני

והא אין אוכל מטמא אוכל. דכולי עלמא מודו אין אוכל מטמא אוכל ואין משקה מטמא משקה דכתיב גבי אוכל טמא הוא משמע הוא טמא ואין עושה כיוצא בו דהיינו אוכל ואפי' לפסול והיינו דקאמר עושה וילפינן משקה מאוכל לקמן. ולר' עקיבא דדריש לקמן יטמא קרי ביה יטמא לימר על ככר שני שעושה שלישי בחולין היינו ככר מטמא משקה והכי מוכחא כול' סוגיא דלקמן וטעמא דמלתא דכיון דאיכא תרי קראי חד מרב'