מהר”ם חלאווה על פסחים לג

טעה לפניו ובתחלת שעה ראשונה היה והאחד טעה לאחוריו ובסוף רביעית היה ויש כאן ארבע שעות לטעות האחד ואין כאן עדות אלא מסתמא עדות קיימת ונגמ' הדין ואחר באו עדים והזימום ולהציל עצמן תלו הטעו' לפניהם ולאחוריהם ונמצאת עדותן בטילה דאין זה חוזר ומגיד אחר שנתלין בטעות. מ"מ אם הזימום עוד מתחלת שעה ראשונה עד סוף חמישית הרי אלו נהרגי' שהרי נתגלה כי דברו סרה אפי' לפי טעותם וזממו לעשות לאחיהם אשר לא כדת שכבר היה נהרג עפ"י עדותן ראשונה וכל עדותן היה בשקר (ח"י). וא"ת כיון דאסיקנא דיהבינן ליה כולה טעותיה נחקור נמי בכמה בשעה דהתם תניא היו בודקין אותן בשמונה חקירות ומפרש דשמינית בכמה בשעה ופריך הניחא לאביי דאמר אין אדם טועה ולא כלום ולהך לישנא נמי דאמר אדם טועה משהו שפיר אלא לר' יהודה דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא דאמר טעי אינש טובא מאי איכ' למימר ואם איתא אפי' לרבא נמי ניתיב ליה כוליה טעואי' ובהא ניחא טפי דדילמא האי דקאמר בשתים מפרש בחצי שתי' או בסוף שתים ולא אצטרך למיתב ליה טעותיה מתחלת ראשונה. ותירצו בתוספות דכיון דליתא בהכחשה לא חקרינן לה כו' דהניחא לאביי דאמר אין אדם טוע' חצי שעה דאי אמר חד בתחלת שתים ואידך בחצי שתים וכל שכן בסוף עדותן בטלה אלא לר' יהודה בכל החקירה לא משכחת הכחשה אלא א"כ אמר חד בתחילת שעה ואידך במחצה שעה ואילך. ולרבא דאמר דטעו אינש שעה אי אפשר שיוכחשו לעולם בחקירות כמה בשעה חקירות איכא הכחש' בכל חדא וכבר כתבתיה שם בס"ד

ולאביי אליבא דר' יהודה דאמר אדם טועה שעה ומשהו ניכול עד סוף חמש. וא"ת דלמא חמש לר' יהודה לאו משום דמחלפ' בשבע אלא משום דמיחלפ' בשש דאסורה דרבנן כבר תירצוה בירושלמי דגרסינן התם לר' מאיר דאמר משש שעות ולמעלה לדבריהם שביעית משום גדר ששית לאו משום גדר ויש גדר לגדר אלא שהששית מתחלפת בשביעי' לר' יהודה דאמר משש שעות ולמעלה מן התורה ששית משום גדר חמישית למה משום גדר ויש גדר לגדר אלא שחמישי' מתחלפת בשביעית מחלפא שיטתיה וכו'. שבחמש חמה במזרח וכו' עדות מסורה לזריזים וכו' ולקמן נאריך בה בג"ה

אמר רב יהודה אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. פירש"י ז"ל שלא בשעת ביעורו קודם זמן איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו אחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. והא ליתא דאדרבא לאחר איסורו הוא בשריפה וכדתנן במסכת תמורה דקא חשיב בהדי אלו הנשרפין חמץ בפסח. אבל קודם איסורו מי איכא למימר שאם רצה לבערו בי"ג שיהא טעון שריפה. ועוד דר' יהודה יליף לה מנותר ונותר לאחר זמן איסורו הוא. וכן כתב הראב"ד ז"ל א"א ומה שאמרו בפרק כל שעה הוי ליה תיובת' לרש"י ז"ל דאמרי לא צריכה אלא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה בהדי דקא שריף ליה ניהני מניה ואי קודם זמנו קאמר אמאי לא ליתהני מניה ע"כ. ושעת הביעור לר' יהודה כבר כתבתי בשם הר"ז ז"ל שהיא שעה חמישית וכדאיתא בירושלמי שכתבתי ובתוספתא נמי שנינו בראשונה היו אומרים אין מוכרין חמץ לנכרי ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר' עקיבא ולמד שמוכרי' במתנה אף בשעת הביעור. ועל כרחין שעה חמישית הוא

ארבע זמן סעודה לכל היא. וכי תימא א"כ בעדות נמי. ואחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש אמאי עדותן קיימת הא ליתא דלא אמרו אלא במידי דמיכל דרמי אדעתיה ומדכר. שעה ראשונ' מאכל לודים. כתבתיה בפ"ק דשבת

דף י"ג ע"א ר"ג לאו מכריע הוא. ואע"ג דסתם מתני' דקתני מותר אתי שפיר כותיה הכי אמינא לך דמותר לכל אדם משמע וקאי הכא ומדחי ליה קאי הכא ומדחי ליה

מבערין את הכל מלפני שורפין תרומות טהורות טמאות ותלויות ול"ג שורפין ופי' מבערין את הכל תרומה כיצד שורפין וכו'. אבל חולין בזמנן הן כדבעי' בשלהי אלו עוברין

ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות אין מכאן ראיה למאן דאמר דסעודה שלישית של שבת אפילו במיני תרגימה. ולא למאן דאמר דסעודה שלישית בשעת המנחה היא עונתה והכא לא אפשר דמשש שעות ולמעלה אסור ודלא כמאן דאמר שאם רצה להפסיק בסעודה בברכת המזון עלו לי לשתי