מהר”ם חלאווה על פסחים כו

בפירות דגונים ואם היה מכניסן דרך גנות וקרפיפות היה מפקינן לגמרי ואפי' ממרחן נמי לאחר כך כדאמרן אבל הכא במוץ דאכתי לא אדגן דאכתי מצי לאיתויינהו ליה חיוב דמדגן וממרח ואין כאן הפקעה אלא דהשתא חייש לבני ביתו דילמא אתו בה לידי תקלה ומכניסה במוץ לשעה ושפיר קא עביד. והיינו נמי דלא אמ' הכא אפשר דעייל לה דרך גנות וקרפיפות

כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וא"ת ומאי קא מייתי מהא לההיא דחבר דהתם קתני הרי הן בחזקת מתוקנין משמע אפי' לאדם והכא כדי שתהא בהמתו אוכלת דוקא בהמה. א"ל דמדאורייתא אפי' לאדם נמי אלא דמדרבנן אסרו אכילת קבע לאדם וכל אכילת בהמה עראי חשיב לה ומשו"ה מותר לה. ודוקא בהא דהכניסה במוץ גזרו משום דכיון דאפשר דאתיה לידי חיוב דאורייתא בדאידגן ואימרח גזרו אכילת קבע לאדם כדמעיקרא. אבל במצא מגורה מליא' פירות ליכא למגזר דכבר אדגין ותו לא אפשר דאתי' ליה חיוב דאורייתא הילכך למוצא דלא ידעינן אי מעשרי או לא גזר. והיינו ההיא דבפ"ק דביצה דתניא הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור למללן במלילות ר' מחייב ור' יוסי בר' יהודה פוטר ומדרבנן קאמר דאוכל מהן עראי דוקא אבל לא קבע אבל למללן במלילו' ר' מחייב מפני שדרכן לכך והוה ליה כנגמרה מלאכתן ובהא נמי ניחא ההיא דאמרי' במסכת מנחות כר' ישמעאל מרוח הגוי אינו פוטר מאי טעמא משום בעלי כיסין פי' עשירים שיקנו תבואתם לגוי למרחה כדי לפוטרה

והא איפשר דעביד לה כר' הושעי' כלומר ומה הועילו חכמים בתקנתן שאם רצה להערים ולפוטרה הא יש לו מקום לעשות כן כר' הושעיא ואי אמרת דהא דר' הושיע' דוקא לבהמה ואפי' מדאורייתא מאי קושי' דמרוח הגוי עדיף ליה דשרי בין לאדם בין לבהמה אלא ש"מ דהא דר' הושעי' דוקא מדרבנן אסור אבל מדאוריית' אפי' לאדם שרי. ואע"ג דההיא דמרוח הגוי נמי דרבנן היא אפי"ה אי חיישת למערים ובא להפקיע הא עדיף ליה דבההיא דמרוח הגוי כיון דרבנן חייבוה לא מצי למפטר נפשיה דהא חזו לה דממרח לה גוי אבל במכניסה במוץ שלה או בעי למפטר נפשיה כגון דליכא איסורא דאורייתא מצי למימר דלבהמה קא מאכיל לה ומאן מוכח דהכא ודאי תקנתה לרמאי עבדינן והקשו בתוספות דהכא משמע דדוקא בשהכניסה במוץ דשריא אכילת בהמה הא כל שנתחייבה לאדם אסור לאכילה לבהמה עד שיעשר. והיכא אשכחן איסור הנאה בטבל דאכילה לבהמה נמי הנאה בעלמא היא. ותירצו דנפק' לן מדאמרינן בפרק במה מדליקין אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צריך לומר בשבת ואמרינן מ"ט אמר קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה מקיש טמאה לטהורה מה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך כלומר אין לך בה הראוי ממנ' דהיינו אכילה אלא משעת הרמה ואילך אף טמאה אין לך בה הראוי לה דהיינו הדלקה אלא משעת הרמה ואילך וה"ה נמי לטבל טהור דהדר יליף טהור מטמא לענין הדלקה וכן פירש"י ז"ל שם וה"ה לשאר הנאות דהיינו להאכיל לבהמה. וה"נ משמע בפ"ק דחולין מ של ר' פנחס בן יאיר דאמר עניה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילים אותה טבלים. וליכא למימר דלפני' משורת הדין קא עבדה דהא מייתי' עלה הא דתנן הלוקח פירות מן השוק לאכילה חייב במעשר לזרע או לבהמה פטור מן המעשר ופריך דה"מ כשלקחן מתחילה לבהמה אבל לקחן מתחילה לאדם ונמלך עליהן לבהמה חייב לעשרן. אלמא דההיא בהמה כדינא קא עבדא

אמר ר' יהודא מעשה בשפחתו של מוסק שהטילה נפל לבור. מוסק גרסי' ועל שם אומנתו קרי ליה לפירש"י ז"ל דגרסי' מציק שהיה מציק לחכמים מה לנו להזכיר אם צדיק אם רשע ועל כרחין אית לן למימר שהשפחה עצמה הפילה והטילה לבור דאי אמרת שהגביר' הפילה והשפחה נטלתו והטילתו לבור כבר ראתה אותו אם הוא ולד או רוח ואנן אסיקנא דלא ידע אי רוח הפיל' או נפל הפילה אלא ודאי השפחה הפילה ולא שזפתו עין ומינה דשפחה טמאה לידה והכי נמי משמע בפרק ר' אליעזר במסכת שבת גבי יש נימול לאחד ויש נימול לשמונה דאמרינן לא שנא הטבילה ואח"כ ילדה ולא שנא ילדה ואח"כ הטבילה ואע"ג דאין אמו טמאה לידה אלמ' הטבילה ואח"כ ילדה אמו טמאה לידה. ובת"כ נמי גרסי' אין לי אלא בנות ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת"ל אשה. ובמסכת כריתות נמי תניא וכן שפחה שהפיל' מביאה קרבן ונאכל דתניא א"ר יהודה מעשה בשפחתו וכו' כי הכא אלמא דהכא בשפחה עצמה עסקי' וטמאה