מהר”ם חלאווה על פסחים כה

קרויין אדם וכתיב אדם כי ימות באוהל ה"מ אהל אבל טומאת מגע יש להן כדכתיב כל הורג נפש וכל הנוגע בחלל תתחטאו ועכשיו שהכהנים נכנסים לבתי עכו"ם ואין חוששין לנפלים אעפ"י שאין חולדה וחזיר שם היינו משום דתניא בתוספתא שלא גזרו אלא על מדורו' הגוים בחו"ל. והא דתנן במס' מקואות ארץ העמים טמאה מדורותיה ושביליה ומקואותיה טמאים היינו טומאה דרבנן שגזרו על ארץ העמים כדאיתא במס' שבת פ"ק

בבשר לא משיירא בלחם משיירא. פי' בבשר ודאי לא משיירא בלחם אפשר דמשיירא אבל לאו ודאי משייר' קאמר דא"כ עד אימת מי איכא למימר לעולם אלא ודאי זמן אית ליה ואפי' תימא לא משיירא לאו כלל קאמר דלא אפשר. אלא לא משיירא לאחר גמר אכילה קאמר ומשייר' נמי אפשר דמשיירא לאחר גמר אכילה קאמר ואפשר דהוה לבתר איסוריה ושלא כדעת הרב בעל המאור ז"ל וכדבעי' למכתב. וא"ת ובבשר היכי אמרינן דדרך חולדה וחזיר לאוכלו והא אמרי' בפ' כיצד הרגל חזיר שאכל חתיכה של בשר משלם נזק שלם וילפי' מינה דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה. אלמא על ידי הדחק היא. א"ל התם בבשר דאשונה אבל הכא בנפלים דרכיכי אורחיה הוא

אמר ליה רבא בשלמא התם, כלומר אפילו תימא דבבשר נמי משיירא הא איכא תרי ספיקי וא"ת ומה בכך הא תנן כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות וספק ספיקות ברשוה"י ספקו טמא. א"ל ה"מ בספק נגע ס' לא נגע ואם תמצא לומר נגע שמא אין שם טומאה ודכותה. אבל ס"ס דטומאה ממש ספקו טהור. ודכותה נמי בהא דהטיל' נפל דבסמוך אבל הכא בחמץ ליכא אלא חדא ספיקא דאימר אכלתיה. וכי תימ' מ"מ הרי הבית בחזקת בדוק ואין ספק מוציא מידי ודאי הא ליתא דכיון דחזו דעל פיתא בההוא ביתא הא נפק ליה מחזקתי' וצריך בדיקה כל דמספקין בשייר וכי תימא מי דמי התם ספיקא דאורייתא והכא ספיקא דרבנן דבדיקת חמץ דוקא דרבנן. הא נמי ליתא דכל עיקר הבדיקה כי נתקנה על הספק נתקנה וכיון שיצא הבית מחזקת בדוק הדר לעיקרא דדינה דחיוב בדיקת חמץ וליכא לאוקמא בשלא בטל דא"כ לבטול ומה בכך ולא שיכ' כל האי פלוגתא בהאי פורתא (ח"י)

ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת. ה"פ ואין ספק הרגיל מוציא מידי ודאי כי האי דרגילו' הוא דחולדה כיון דאכלה לא משייר' וכי האי דרגיל הוא לעשר פירותיו מיד בשעת גמר מלאכה. והיינו דקא מייתי הני דחבר ובור ולא מייתי הנהו דפ"ק דחולין ודנדה ובפ' כל הצלמים מייתי הני דדכותה היא ובהא ניחא לי מאי דלא אהדר ליה אדמקשת לי חבר סייע לי מעם הארץ משום דמרגיל קא מקשה

דאמר רב חנינא חוזאה חזקה על חבר וכו' בירושלמי מקשה והא אי אפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת סמוך למיתה. ופריך תפתר בשמת מתוך הישוב

דאמר ר' הושיעא מערים אדם על תבואתו ומכניס' במוץ שלה. הא דר' הושיעא הלכה היא דבפ' אין עומדין אמרינן אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכ' פסוקה ומפרש התם כגון דר' הושעיא אלמא הלכה היא וה"נ אמרי' אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. וקשיא לן דהא אמר ר' ינאי חטין ושעורין בגורן תלינהו רחמנא וא"ל דדין הטבל להתחייב במעשר כך הוא. לעולם אינו חייב עד שנגמרה מלאכתו לפי מה שהוא ענין ולאחר גמר מלאכה אסור אפי' באכיל' עראי עד שיעשר וגמר מלאכה דחטין ושעורין היינו מירוח ופי' שלאחר שדגנוהו עושין ממנו כרי ומישבין ומחליקין אותו מכל צדדיו ברחת וממרח דכל מקום לשון מחליק הוא. והא דר' ינאי אתא לאשמועינן שאם דגנו ולא מירחו והכניסו לבית דרך גגין וקרפיפות לעולם אינו מתחייב ואפי' מרחו אח"כ משום דמרוח בשעת דגון בעינן וגורן לאו דוקא אלא בשעת גורן קאמר ואורחא דמילתא נקט. וה"ה אם דגנו ומרחו בבית דחייב וההיא דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית היינו שאם דגנו ולא מרחו כמו שאמרנו והכניסו דרך פתח הבית חייב דראית פתח הבית קובעת כמו מירוח והא דמערים אדם אפי' הכניסו פתח הבית פטור דאכתי לא אידגן. מיהו אם נמלך ודגנו ועשה ממנו כרי ומרחו בראש גגו או בכל מקום חייב דהא איכא מירוח בשעת דיגון. וא"ת וחבר זה היאך יערים להפקיע מידי מעשר והא אמרינן חסידין הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר ועכשיו מכניסין אותם אותם דרך גנים וקרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר. א"ל דהתם