מהר”ם חלאווה על פסחים יב

אבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו. לפי שיטת הרב אלפסי ז"ל דס"ל בית בי"ד חזקתו בדוק הכא ה"פ שמשכיר לו בית בי"ד סתם שהוא בחזקת בדוק דאי בשאמר לו בפי' שהוא בדוק ומצאו שאינו בדוק פשיטא דמקח טעות הוא. ולאידך פירושא שהוא העיקר ה"פ שאמר לו המשכיר בפירוש שהוא בדוק אבל השוכר לא התנו עמו על מנת שהוא בדוק דא"כ הא לא נתקיים תנאו ומקח טעות הוי בודאי ומשו"ה אסיקנ' דכל שהמשכי' אמ' מעצמו לא הוי מקח טעות במידי דמצוה דמסתמא אפילו לא הוי הכי לא קפיד אידך דניחא ליה למעבד מצוה בין בגופיה בין בממוניה ואעפ"י שאינה משתלם ממנו והיינו דקאמר בממוני' ואע"ג דחזינן ליהלהאי דלא ניחא ליה אנן סהדי דלאו מהא טעמא הדר ביה אלא דבעי לבטולי שכירותיה מטעם אחר ותלי טענתו בשאינו בדוק מיהו מסתבר' דדוקא בכי האי גוונא שהיא מצוה המחוייב' על כל אחד ואין בה הוצאה מרובה אבל אין למדין ממנה למקום אחר

מנא לן פירש"י ז"ל לר' מאיר דאלו לר' יהודא הא נפקא ליה לקמן מלא תאכל עליו חמץ ומסתבר' דלכולי עלמא קמבעיא ליה ולאסור השבתה דאלו מדר' יהודא הוה אמינא דדוקא באכילה אסור וכדכתיב לא תאכל עליו חמץ אבל בהשבתה לא מחייב אלא חמץ ומצה עמו בבית ומשו"ה מייתי מהני קראי ותדע לך דלא אפשר למימר דאליבא דר' מאיר ולעבור עליו קא מבעיא ליה דגרסי בירושלמי ר"מ אומר משש שעות ולמעלה מדבריהם ר' יהודא אומר משש שעות ולמעלה מד"ת מאי טעמיה דר"מ דכתיב לא תאכל עליו חמץ על אכילתו ור' יהודא דריש לא תאכל על שחיטתו אלא ודאי להשבתה קא מבעיא ליה ולכולי עלמא נמי ואפילו לר"ש חיוב עשה דהשבתה מיהא איכא ואפילו בלפני זמנו אלא דאינו עובר בלאו תדע דאי לא כי היכי דאשכחן כמה סתמיה אליבא דר"ש דהאוכל חמץ משש שעות ולמעלה אינו עובר עליו מי לא משתמיט תנא למימר דחמץ משש שעות ולמעלה מותר ועוד דאם איתא אנן דקיימא לן כר"ש דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה קדושיו קדושין דאפי' תימא דמדרבנן אסור לא אתי דרבנן למפקע קדושין דאורייתא וליתא דלרב גידל דאמר לקמן המקדש בחמץ משש ולמעלה אפי' בחיטי קרדנייתי אין חוששין לקדושיו וזהו דעת הרב בעל המאור ז"ל וליתא דלכאורה משמע לקמן דהא רב גידל הלכה היא כדבעינן למכתב ואע"ג דקא פסיק רבא לקמן בפרק כל שעה הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסו' במשהו שלא בזמנו בין במינו בין שאינו מינו מותר כר"ש אין בכלל שלא בזמנו אלא לאחר זמנו אבל לפני זמנו זמנו מקרי דתנן עבר זמנו אסור בהנאתו ואמרינן עלה בגמרא לא נצרכה לשעות דרבנן ולא ממעט לפני זמנו אלא כי קתני תוך זמנו כדאמרינן לר' יהודא תלתא קראי כתיבי חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו אבל בסתם זמנו משש שעות ולמעלה משמע מיהו בעשה דאך ביום הראשון תשביתו ליכא מאן דפליג דעל כרחין בי"ד הוא ואך חלק והלכך לר"ש נמי כיון שחייב להשביתו אסור הוא בהנאתו ומדאוריית' אלא דלא עבר עליה בלאו ולר' יהודא עבר עליה בין באכילה בין בהנאה ובהא פליגי דר' יהודה אית ליה תלתא קראי ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה ור"ש לית ליה אלא חד קרא לתוך זמנו וקם ליה לפני זמנו במאי דכתיב ביה בהדיא עשה דתשביתו ופש ליה לאחר זמנו בהיתר גמור דהא לא כתיב ביה מידי דאורייתא אלא דמדרבנן קנסיה בחמץ של ישראל ובעיני' כדלקמן (ח"י)

וכתיב אך ביום הראשון הא כיצד כלומר דקשו קראי אהדדי וכמו שפירש"י ז"ל ואע"ג. דמשמע בסמוך דרב נחמן בר יצחק הוא דחדיש לן דראשון מעיקרא משמע היינו למימר דלא אצטריכינן למירמי קראי אהדדי

דף ה' ע"א לא תשחט את הפסח ועד אין חמץ קיים. וא"ת והא תמיד נשחט בשש ומחצה והפסח אינו נשחט עד לאחר התמיד ולפחות צריך בתמיד לתשלום השעה, א"ל דזמן שחיטת הפסח מיהא מתחילת שבע הוא אלא דתמיד מעכבו אי דאם הקדים פסח לתמיד כשר כדלקמן בתמיד נשחט

לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותר' נמי שלא לצורך. ואע"ג דאמרינן בשלה ע"ג גחלים מותרת מ"מ כיון דבתחילת הביעור אסור ליהנות ממנו שלא לצורך קרי' ליה. ולקמן נאריך בה בע"ה

ע"כ האי תנא מהדר אהתירא ונסיב קרא לאיסור' אין משום לך לך תרי זמני כך גרסת