מהר"ם אלשיך ב

שאלה א ילמדנו רבנו ראובן שהיה חייב לתוגר אחד סך מעות בריוח אחר זמן רב קבל שמעון הסך שהיה ביד ראובן ונתחייב שמעון לתת הסך לתוגר אמנם ראובן לא הקיף התוגר על שמעון אלא שמעון היה נותן ריוח סך המעות לתוגר בחושבו התוגר שהוא שליח ראובן ואחר זמן מת התוגר וראובן אומר אני רוצה לזכות בסך המעות לפי שהתוגר נתן לי ומידי היה מבקשם. ועוד אומר ראובן שיש לו טענה כשחלה שמעון אמר יהודה שהיה קרוב לראובן שאם ח"ו יהיה מה בשמעון שינכה מהמעות שבידו לראובן הסך שנתן ראובן לשמעון לפי שהתוגר לא היה מכיר אלא לראובן ולקרובו יהודה. יודיענו רבנו מי זכה בסך המעות ושכרו כפול מן השמים

תשובה גרסי' פ' הרבית ישראל שלוה מעות מתוגר ברבי' ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואם העמידו אצל תוגר מותר וכן תוגר שלוה מעות מישראל בריבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור ומקשו בגמ' בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לתוגר איהו ניהו דקא שקיל מניה אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא הכא במאי עסקינן כגון דאמר ליה הניחם על גבי קרקע והפטר א"ה מאי למימרא אלא אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד ע"כ

ופירשו התוס' וז"ל אלא רישא אמאי שרי בהעמידו אצל התוגר כיון דאין שליחות לתוגר נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לתוגר ואינו חייב לתוגר כלום אלא לישראל וכשנותן רבית לתוגר הרי הוא נותן עבור ישראל המלוה וכו' עד ומשני דא"ל הניחהו ע"ג קרקע והפטר והלוה יטלם בצווי התוגר מע"ג קרקע להתחייב לו קרן ורבית וכו' עד אבל בשלא הניחם ע"ג קרקע אלא אמר תן לפלוני ישראל והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית היה אסור ע"כ. הנה שאפי' אמר התוגר לישראל הראשון תנם לפלוני ישראל והפטר עדיין הוא ברשות הראשון אם לא שאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר ועשה כן בצווי התוגר או שנטלם התוגר בידו ונתנם לישראל השני כדברי רב פפא. וליכא למימר דשאני נ"ד שהיה השני מעלה שכר לתוגר שהרי כתבו התוס' התם דמאי דאמרינן בברייתא מצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לתוגר אסור לאו דוקא שאמר ואני מעלה לך אלא אפי' אמר אני מעלה לתוגר כדרך שאתה מעלה לו אסור וכ"כ הרא"ש ז"ל והטור סי' קס"ט דהוי רבי' קצוצה והטעם משום דמסקינן התם בגמ' ישראל אתי לכלל שליחות תוגר לא אתי לכלל שליחות ומש"ה אין ישראל הנעשה שליח ליתן לתוגר זוכה לתוגר וא"כ אצ"ל כי הא) דבר דנ"ד] שלא אמר לו ראובן לשמעון זכה במעות אלו לתוגר או תן לתוגר חוב זה שאני חייב לו דאילו הוה לישראל הוה תן כזכי אלא אפי' היה אומר לו זכה לתוגר או תן מעות אלו לתוגר לא זכה התוגר משום דכיון דאין שליחות לתוגר זכיה נמי ע"י שליחות לית ליה. ואע"ג דבנ"ד הוה שמעון מעלה שכר לתוגר לאו כלום הוא דהא כתיבנא דעת התוס' והרא"ש והטור ז"ל דאפי' אמר לו ישראל השני אני מעלה לתוגר כדרך שאתה מעלה לו לאו כלום הוא דתמיד הוי ברשות הראשון דלא זכה לתוגר ומ"ה הוי רבית קצוצה ולפי זה בנ"ד עדיין היו המעות ההם ברשות הראשון ואין לשני זכיה בהם וכשמת התוגר זכה הראשון. וכן כתב הר"מ בתשוב' הובאה בתשובות דשייכי להלכות שלוחין מעין נדון זה וז"ל ומה"ר רבינו מאיר השיב בתשובה על שמעון שקנ' לראובן בגדים מן התוגר וכשנתן ראובן הדמים שכח התוגר מקצתן וזה יותר משנתים ששכחן ותובע ראובן מעותיו משמעון ואומר אם יתבע התוגר שיפרעם ברצון ופסק שיש לו לשמעון להחזיר לראובן כל המעות שנשארו בידו דודאי היכא דראובן היה שולח את שמעון לקבל לו מן התוגר וטעה התוגר בחשבון והוסיף לו בהא איכא פלוגתא דרבוותא פ' אלמנה תחלה רצה ר"ת לומר חולקין ושוב חזר בו ואמר הכל לבעל המעות ואפי' לפי מה שפסק רי"בא דהכל לשליח וכו' עד ה"מ כשהתוגר טועה ונתן לישראל יותר מדאי אז זכה השליח מטעם דבתשו' דלעיל שאם גנב או גזל לתוגר מה טיבו של בעל הבית בזה דאותו תוספת שהתוגר מוסיף שלא כדין אבל בנדון זה מאיזה טעם יקנה השליח הלא כשראובן נתן לו כל המעות ואמר לו תנם לתוגר לא זכה בהם התוגר עד דאתו לידיה דאמרי' פ' איזהו נשך ופ"ק דב"מ זכיה מתורת שליחות איתרבאי ותוגר דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה כ"ש הכא דלא אמר אלא תן גרידא דלא זכה ואם כן כל זמן שהמעות ביד שמעון הם ברשות ראובן ואם התוגר שכחם כיצד הלה עושה סחורה במעות של זה אלא יחזרו המעות לבעלים הראשונים שהרי לא נתכונו לזכות המעות לשמעון אלא לתוגר ואם תוגר לא קנאה הדרי למרייהו דהא אמרי' ספ"ק דגיטין הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו איכא מ"ד יחזרו למשלח ואיכא מ"ד יחזרו למי שנשתלחו לו אבל ליכא מ"ד שיעכבם השליח שלא נתכוון השליח לזכות לו ועוד הא אמרינן פ' הגוזל בתרא גבי רב ספרא אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקרי' הכא נמי הדבר ידוע דאדעתא דליתבינהו לתוגר יהביה נהליה ולאו אדעתא שיעכב לעצמו ולא מ"ל אני חפץ לעכב לאחר ימים שיזכרם התוגר דכיון דהימניה שמעון לראובן מעיקר' ונעשה לו ערב בלי משכון גם עתה לא יעכבם מספק בשביל הערבות ואינו יכול לומר אע"פ ששכח התוגר אחזירם לו כי על זה נאמר למען ספות הרוה את הצמאה ולא בשביל קידוש ה' כעובדא דשמעון בן שטח בירושלמי שאם הוא חפץ שיתקדש השם על ידו יקדש בשלו ולא בשל אחרים עכ"ל: כלל הדברים דכיון שאין שייכות שליחות לתוגר גם זכיה אין לו ע"י ישראל ואפי' אמר לו הראשון תן או זכה לתוגר לא זכה התוגר ואפי' היה השני מעלה שכר לתוגר לא קנה התוגר ולא זכה לו השני ולא יצאו מרשות הראשון ואפי' שכחם התוגר דהיינו כנ"ד שמת התוגר יחזיר לראשון שעודם ברשותו ובחזקתו עד שיאמר התוגר הראשון תנם ע"ג קרקע והפטר ועשה כן או שנשא התוגר ונתן בידו לשני ואפי' בההיא דמהר"ם שהשני ערב לתוגר אינו יכול לעכב כ"ש בנ"ד שלא היה ערב ואדרבא לא נתן התוגר רק לראשון ולא היתה לו תביעה כי אם עליו ואפי' אינו יכול השני לקדש שם שמים להחזירם ליורשי התוגר כמו שכתב מהר"ם אלא יחזרו לראובן. ואם כן שורת הדין הוא לפי זה שינכה שמעון מן הדמים שיעור מה שנתן לתוגר מריוח המעות לפי שהוא רבית קצוצה לגבי ראובן והשאר יחזיר לראובן

איברא דבהגהות מיימון כתבו פ"ב דזכיה וז"ל אומר ר"י שפעם אחד היה מעשה בתוגר שמשכן ערבונו לראובן ואמר ראובן לתוגר תן לי מעותי והתוגר אמר אין לי מעות תמשכן אותו לישראל אחר והלך ראובן ומשכן אותו לשמעון ושמעון נתן לו המעות שהיה התוגר חייב לו ובתוך כך מת התוגר והמשכון היה שוה כפלים מן החוב ובאו לדין לפני ר' אליעזר ממגינצא