שו"ת מהרא"ל קנ

חייב בשמירתו כמקדם וכת"ש בש"ע ת"מ (סי' ע"ב סמ"ג) כיון שדחה אותו בלך ושוב דמי לנגנב קודם הזמן שקבע והוה שיש אנא דהרמ"א כתב שם דלמ"ד מלוה על המשכון לא הוי אלא ש"ח לא מחייב אלא דבש"ך ביקש לאמר דמ"מ כיון דהוי כאילו פירש שאם יאבד יפסיד (כ"ד תעלתו) [כנגד מעותיו] ולכן אף ששילם לו מ"מ חייב באחריות כדי חוב ולפי דברי הש"ך הרי יש למעלתו זכות בבירור עכ"פ כפי מה שלוה על המשכון אך שאין דברי הש"ך מוכרחים בזה וגם עיין באו"ת לא חש לדבריו כל ובודאי דבר זה אי אפשר לאמרו בלי ראיה מבוררת דבלא"ה מה שכתבו התוס' דהוה כאילו פירש אנו מצטערין להסביר הסברא דלמה יחשב כאילו פירש ומהיכי תיתי להוסיף שיהא כאילו פירש אף לאחר שיפרענו יתחייב וגם בגמ' משמע דלא כהש"ך דהא אמר הגמ' ר"ע אומר דיכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיו ובגמרא יש ע"ז שלשה טעמים או משום דהמלוה כש"ש משים פרוטה דרב יוסף או משום דר' יצחק או משום דשמואל והנה צריך ליישב הלשין למה תולה בהך (דשום) [דכלום] הלויתני ואי טעמא משום דר"י נראה ישוב הלשין דודאי אי לאו טעמא דכנוס הלויתני ניהו דעביד מצוה בהלואה אין לו ענין שיהא ש"ש על המשכון דאטו מי שיש לו פקדון אצל חבירו ומלוה לו מעות יהיה ש"ש על הפקדון שאין לו המשך וענין אצל פקדון אבל כיון שלא הלוהו אלא על המשכון דוקא נמצא שההלואה נמשכת מן המשכון [ואי טעמא משום דר' יצחק נראה יישוב הלשון דאי לאו טעמא דכלום הלויתני ה"א] דלזכרון דברים נקטי' ולא שייך שקנה אותן ולזה אמר דמסתמא לגוביינא נקטי' וקני לי' מדר"י. והשתא לפי שיטת התוס' דס"ל דפליגי מדשמואל דהוה כאילו פירש בהדיא אם יאבד יפסד וצריך ליישב הלשין דבשלמא [אי] נזכרין דברים בעלמא נקטה לא שייך למימר שיהא כא לו פירש בהדיא שאם יאבד יפסיד שלא היה דעתו על המשכון כלל אבל כיון כנתן דעתו על המשכון לגבות ממנו לעת צורך א"כ בנאבד [הוי כאילו פירש שיפסיד] דמיו שהרי לא יהא [ממה לגבות] שכבר הוחלט אצלו בדמי חובי. א"כ זה לא שייך כי אם בלח פרעו אבל בפרעו ודאי לא שייך ומהיכי תיתי לומר שיהא כאילו פירש שיתחייב באחריות אף אם יפרענו דממה שהלוה (על המשכן) דוקא על המשכון אין ראיה אלא שיקבל המשכון במעותיו כשאיבד אבל לא לאחר (שימתיקו) שיפרענו ולכן אין דברי הש"ך נראין בזה

גם מצאתי להפך בזכותו דמטעם שמשכון זה ניתן שלא בשעת הלואה וא"כ קני לי' מדר"י ובש"ך (ס"ק שי"ב) [סי' ע"ב סק"ט ד"ה ועוד נלפענ"ד דאף] הסכים דבמשכנו שלא בשעת הלואה חייב נמי על היתרון בגניבה ואבידה וא"כ נראה בנ"ד נמי אף דמשכנו הלוה מדעתו כיון דחזינן דגם במשכנו מדעת שנא בשעת הלואה חייב בהשבת עביט כמבואר (בסי' שע"ד) [סי' צ"ז סי"ו] א"כ קרינן בזה ולך תהיה צדקה וקני ליה נמי למשכון וכ"כ הש"ך [סק"ט] בהפרעתו לדברי רש"י וכתב כ"ז במשכנו שלא בשעת הלואה ע"י ב"ד או מדעת הלוה כו' עכ"ל וא"כ י"ל בנ"ד נמי דכבר פרעו סך מסוים ונשאר רק סך [קטן] מ"מ עדיין על הנשאר כל המשכון משועבד לו דלא יהא [אלא] שהשכינו מתחילה על סך מעות הנשאר דמ"מ מתחייב גם ביתרון ואף שהבטיחו להתיר לו המותר מ"מ בדברים בעלמא לא נפקע קנינו במשכון ומצי הד ביה להחזיק המשכון בסך הזה הנשאר כדי שיכוף לפרעו א"כ עדיין הוא ברשותו וחייב בגניבה ואבידה עליו [אלא] שיש פתחין פה לבע"ד לחלק ולומר בודאי בהשכון מתחילה משכון השוה יותר מחובו נשתעבד כולו אפילו היתרון אבל בנ"ד י"ל שלא נשתעבד המשכון כי אם לפי ערך מה שהשתעבד וכשפרעו מקצת נפקע קנינו במשכון כפי ערך הפרעון כחו שאילו פרעו כולו נפקע קנין משכון ונמחל שיעבודו לגמרי כמו כן בנ"ד וכפי ערך הפרעון בטל שעבוד המשכון ואין לו חיוב רק על מה שהוא כפי ערך הנשאר מחובו ודרך משל אם פרע שני חלקים מן החיוב אשר עליו הונת המשכון אין חייב רק בשלישתו בגו"א ששני חלקים מקנינו נפקע בפרעונו

אלא דלפמ"ש התוס' בב"מ דהוה ש"ש דוקא ולא מחייב באונסין וכתבו התוס' הטעם משים דהוה דידי' לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות א"כ כיון דעדיין נשאר לו הנאה זו דהא בעל המשכון היה ש"ש אף על היתרון הן אם חוב מעט אם רב ואין חילוק אם ניטל פרוטה על משכון מאה זו שוה או משכון שוה אלף זיז וא"כ אף שהחזיר לו מקצת פרעון כשעדיין נשאר לו המשכון על קצתו לא גרע מאילו השכין בתחילה [על] סך מיעט אשר נשאר לו עדיין שהיה ש"ש בכולו מיהו בלא"ה רוב פוסקים פסקו כר"י דמלוה על המשכון ש"ש ונמצא שדומה להך דינא דסעיף (מ"ג) דאף שהבטיח לו הממשכן להחזיר מהמשכנות כיון שדחה יום יום ואח"כ לא היה הלוה בעיר המלוה בודאי מוטל עליו עדיין שמירת הערבינות עד יבא שיטול את אשר הבטיחו להחזיר לו ולהך דיעה הוא ש"ש א"כ י"ל דכה"ג שכתבתי כ"ע מידו דהוה ש"ש מאחר שעדיין נשאר לו קצת ותדע דהא להך דיעה דמלוה על המשכון ש"ש ודאי כ"ז שלא פרעו כולו מיקרי ש"ש כמ"ש בש"ע (סעיף מג) (היא) [יהא] עד פא אם מעכב כל המשכון על חובו אף שפרע לו מקצתו א"כ אי נימא דבמשכנו שלא בש"ה והחזיר לו המקצת אן נעשה ש"ש כי אם לפי פרך איך כתב המחבר בש"ע וש"פ דמלוה על המשכון ש"ש לא שנא בשטח הלואה או שלא בש"ה דבשעת הלואה הוה ש"ש משום פרוטה דרב יוסף אפילו פרע לו קצת עדיין נשאר ש"ש ומשום דר"י נפטר (ומשום דר"י נפטר) במקצת אנא ודאי אין חילוק ומהוכחה זו הכריע ג"כ מרן באורים שאף על היתרון נעשה ש"ש מדר"י א"כ מוכח נמי בנ"ד שכתבתי דהוה ש"ש בכולו. הן אמת כי לפי תשובת הרא"ש ג"כ יש חילוק בפרעו כולו וקבע לו זמן לבא דהיינו דנא (דסעיף מג) דמזה פשוט שלא בשעת הלואתו אם פרעו בטל קנינו לגמרי ואינו אלא שיח אלא דיש לחלק דדבר זה שהוא רחוק במציאת אין ראיה ממ"ש סתם אבל בענין פורעין מקצת דזהו דבר השכיח והיה ליה לאפלוגי בהכי אלא ודאי שאין חילוק

אלא שיש לי מקום עיון עדיין דהרמב"ן במלחמות בהשגתו כל פירש"י דס"ל דמשכנו שלא בשעת הנואתו מדר"י חייב אפילו באונסין כיון דבע"ח קנה משכון ומייתי ראיה תהך דאומנים וז"ל והם אמרו אומן קונה בשבח כלי ומקדשין בו את האשה ואין אלא שומר שכר דתנן כל האומנים [ש"ש] עכ"ל ואכתי קשה ל"ל לדחוקי נפשין בגמרא בטעמא דאומנים ש"ש ולא מפרש משום דאומן קונה והוה עכ"פ ש"ם אצא די"ל דבעי לאסוקי אליבא דכ"ע אפילו למ"ד אין אומן קינה בשבת כלי והרמב"ן מייתי ראיה משום דמשמע ליה דאתיא אפילו למ"ד אומן קינה ואפילו לא הוי ש"ש אלא דאכתי קשיא לי תיקשי לפי האמת למ"ד אומן קונה היכי קאמר בגמרתיו הוה ש"ח ואמאי הא כל זמן שלא שלח לו אכתי לא פקע קנינו דאומן קונה בשבח כלי וגם אמתני' גופי' בטול את שלך והבא מעות ש"ח אמאי הא אכתי (קשי') [קני] לי' כ"ז שלא נתן מעות ויכול לקדש בו את האשה א"כ במה פקע קנינו כ"ז שלא פרעו ואמאי לא יהי' אלא ש"ח (רק כש"ח) ואי לאו דברי הש"ך ואו"ת היה אפשר ליישב דאין חייב רק נגד הלואה ולא על היתרון א"כ י"ל דבגמרתיו לא הוה אלא ש"ח על היתרון אבל שכר מלאכה מיהא מפסיד דנגד שכרו הוא שקונה בשבת כלי אבל אם (גומר ודאי קני) [נימא] שזה חייב בגניבה ואבידה עכ"פ בכולו אף ביתרון א"כ הא (שכר משלם) [ש"ש בכולו] דאומן קונה בשבת כלי וחזה נרא' כדברי הש"ך דמתני' מיירי לביטשא דליכא שבח וכמ"ש הש"ך וכן משמע פשטא דמילתא בטול את שלך והבא מעות הוה ש"ח ואי חייב כלל אף כנגד שכרו וגם מדחזינן באומן מש ם דתפיס לי' אאגרי' חשיב ש"ש אפילו בכולו אפילו שוה כמה מנה אף ששכרו אינו אצא דינר א"כ ודאי (לא) ברור שלא בשעת הלואתו דקני לענין כמה דברים שהוא כשלו ודאי וחשיב ש"ש אפילו על היתרון וא"כ לפי מה שכתב מעלי דעובדא הוה שנתן המשכנות לאחר הלואה והיה לי' משכנו שלא בשעת הלואה ובודאי הוה ש"ש בפרט דלכמה פוסקים חשיב בלא"ה שומר שכר מטעם פרוטה דר"י וכאמור למעלה ודו"ק: