מגיני שלמה סז

האוכלין דהא איכא אוכלין דרישא דאין הדין בהן כן מש"כ בכלל דין דרישא נכללין כל האוכלין דכולן חייבין במעש' מיהת וא"כ ס"ל למקשן דכיון דהכלל הראשון גדול בכללו מן הב' ה"ל למתני כלל גדול:

ועי"ל דהמקשן כל קושיתו סמך אבר קפרא דתני כלל גדול וא"כ ע"כ איכא כלל גדול במעשר ולכן פריך דלתני כלל גדול דאם יתרץ לו דליכא התם כלל גדול ופרך אבר קפרא כיון דכלל גדול לדעתו לא תני כ"א היכא דאיכא כלל קטן ממנו א"כ ע"כ כיון דתני לה כלל קטן איכא מלתא התם דאיכא גדול בכלל הא' משא"כ בכלל הב' ולכן פריך והוי מצי למפרך מיד על בר קפרא מאי כלל גדול איכא במעשר אלא חשש דלמא ימצא התרצן שום חומרא בכלל הראשון מה שאינו בשני ולכן הקשה אמתני' דלתני ואם יתרץ דליכא חומרא יקשה מכלל קטן והתרצן השיבו לטעמי' דהוא לא ידע מבר קפרא כלום והוי מצי לשנויי דליכא חומרא התם אלא השיב לו לטעמיה דאפי' אם תאמר שום חומרא שם אין פירוש כלל גדול כדעתך והכי איתא בכמה דוכתי:

ד"ה גדול עונשו של שבת כו' לפ"ה דמפרש בתלוש כו' משמע שר"ל כו' ומיירי באיסור פירות שביעית לאכילה וק' לר"י כו' תחילה אומר כי רש"י ז"ל דחקו לפרש כן ולא פירש על איסור מלאכה דהוא פשוט טפי משום דקשיא לי' דאיך אפשר לפרש דגדול עונשו של שבת משל שביעית באיסור עבודה והלא מתני' דשביעית לא מיירי כלל באיסור עבודה כ"א באיסור פירות שביעית כמבואר במתני' כל שהוא מאכל אדם כו' וכיון דע"כ מאי דקאמר תלמודא גדול עונשו של זה משל זה הוי פירושו דדבר שנאמר בו כלל והוא חמור מדבר אחר שנאמר בו כלל תני כלל גדול כדפי' רש"י ז"ל בהדיא ד"ה אלא לאו היינו טעמא א"כ צריך כלל דמתני' דשבת להיות חמור מכלל דמתני' דשביעית והתם לא מיירי באיסור עבודה ע"כ פי' דאיירי באיסור אכילה ומה שהקשה ר"י ז"ל דהל"ל גדול עונשו של שבת ושביעית משל מעשר מלבד דנוכל לומר דלא בעי למימר הכא דכלל גדול דשבת למה לי דאם שביעית חמור ממעשר שהוא קל משבת בתלוש ק"ו לשבת חמור ולכן בעי התלמוד למימר חדושא בכ"א לעצמו נראה עוד דודאי שבת לא דמי למעשר דהאי מיירי באיסור והאי מיירי בחיוב מעשר ואע"ג דגם גבי מעשר הוי איסור טבל מ"מ התנא לא תני אלא חיוב במעשרות כו' אבל גבי שביעית תני תרתי יש להן שביעית פי' איסור פירות שביעית בכל מידי דאסור בשביעית לסחורה ולמלוגמא ושאר איסור פירות שביעית ובכל הני דינים קתני במתני' הכל בלשון איסור ועוד קתני יש לו ביעור שהוא חיוב שחייב לבער הפירות ולהוציאם מן הבית ולחלקם לשכיניו ולמיודעיו ולהפקירן כדאיתא במס' שביעית פ"ט ובהרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' שמיטה ובסמ"ג מבואר היטב מצו' עשה קמ"ד ואפילו הוא חוזר וזוכה בהן אלא שחייב להוציאן ולהפקירן ע"ש והוי דומיא דמעשר שחייב לתת ללוים וזה מחויב ליתנם לכל אדם ובכל דוכתי גבי ביעור תני בלשון חיוב חייב לבער וא"כ קאמר דאיסורא דשבת גדול עונשו מאיסורא דשביעית וחיובא דשביעית גדול מחיובא דמעשר:

ועי"ל כיון דשביעית ושבת שוין בהרבה דינין וכשם שנאמר בשבת בראשית נאמר בשמיטה שייך למימר דגדול עונשו של שבת משביעית וכיון דבכל דוכתי קתני שביעית ומעשר להשוות ביניהם כדאיתא בפ' הניזקין הרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעית וכן בפ"ב דע"ז ובכמה דוכתי קתני דשביעי' חמור ממעשר ואע"ג דר"ת ז"ל מדקדק פ' עד כמה דף ל' דבכל דוכתא דקתני מעשר ושביעית בהדדי דמיירי במעשר שני. מ"מ הרי מעשר שני ומעשר ראשון שוין דכל שחייב בזה חייב בזה והפטור בזה פטור בזה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מעשר שני:

ועי"ל דלא קאמר תלמודא חומר בשבת ובשביעית דאיתא במאכל בהמה דלא מיישבא שפיר האי לישנא דאטו שבת במאכל איתא במידי אחרינא ליתא והא מלאכות שבת איתא בכל מילי בעולם ולכן קאמר בתלוש ובמחובר שכולל הכל דהכל בכלל תלוש ומחובר וכן צ"ל אפי' לפירוש התו' ע"פ מה דאיתא בירושלמי שהביאו התוס' שהשבת חלה על הכל הרי אם באנו להשוו' הירושלמי לתלמוד דידן צ"ל כדכתבתי ואין להקשות א"כ היכי קאמר שהשביעית חמור ממעשר דאיתא במאכל בהמה דהרי שביעית איתא אפי' במין הצבועים כדאיתא התם דנקט רישא דמתני' דקתני כלל בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבועים משא"כ בשבת דלא הזכיר בה שום דבר כ"א כולל הכל ועוד דממין הצבועים הוא:

ספיחי סטים וקוצה כדאיתא התם והם ג"כ ראוים למאכל קצת כמ"ש התו' לקמן:

ע"ב ד"ה אבל לא שכחה מאי תימא לר"י כו' ומה שפ"ה דדייק מדלא כייל להו אין נראה לר"י דא"כ היכי פריך לעי' כו'. ולעד"נ דרש"י ז"ל ס"ל דהמקשן לעיל לא צריך להאי פירכא ופריך בלאו הכי והכי קאמר אדתני היודע עיקר שבת דאיכא למטעי דבהכיר ולבסוף שכח אינו חייב. אלא אחת טפי ה"ל למתני הכיר ולבסוף שכח דהוי רבותא טפי ואע"ג דאיכא למיטעי דביודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה מ"מ גם בכאן איכא למטעי אפכא דבהכי' ולבסוף שכח אינו חייב כ"א אחת וכיון דעיקר כוונת התנא לאשמעינן חיובא כדפי' ר"י ז"ל א"כ למה תני היודע עיקר שבת האיכא למטעי בעיק' כוונת התנא וחדושיה דבעי לאשמועינן חיובא ה"ל למתני הכיר ולבסוף שכח שהוא עיקר חדושיה ונטעיה בדיוקא כיון דע"כ ממ"נ יש כאן מקום לטעות עדיף טפי דלתני עיקר חדושיה וזהו לישנא דתלמודא דקאמר אדתני כו' ר"ל אחר שע"כ לא תני התנא כל הדינים וסמך על המבין ואע"ג דאיכא למטעי לתני הכיר ולסמוך בדין היוצא מן הדיוק על המבין ועיקר חדושה ליתני בהדיא ודאי אי הוי תני:

תרווייהו וכייל להו כי היכי דלשמעינן בכל אחד חדושיה דבהכיר חייב על שבת והיודע אינו חייב על כל מלאכה פשיטא דהוי טפי עדיף אלא אחרי שאנו רואין שלא הספיק התנא לאשמועינן כל הצורך טפי ה"ל למתני עיקר חדושיה וא"כ לעי' פריך לטעמי' דתנא דלא תני כל הצורך וכשתירץ לו דאה"נ דתני הכיר כו' פריך דמ"מ לתני תרווייהו ולכלל להו. דלשתמעי תרווייהו:

ואין להקשות דמאי פריך לעיל דלמא הכיר ולבסוף ליכא למיטעי דאינו חייב אלא א' כיון דלרב ושמואל הוי כל השוכח פירושו שהיתה שכוחה ממנו מעולם משמע הא הכיר ולבסוף שכח חייב על שבת זה אינו דמסיפא איכא למידק איפכא דווקא היודע עיקר שבת הא הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא א'. ועו' דברישא איכא למיטעי ולפרש כל השוכח בהכיר ולבסוף שכח כמו שהבין המקשן וכן נשאר במסקנא ובאמת לא ידעתי במה נדחקו רבותינו ז"ל רש"י, ובעלי תוספו' לפרש קושיא זו והא לע"ד ע"כ אי הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת בלא שכחה חייב על כל אב מלאכה כיון דלקמן אית לן ג' קראי חד שמירה א' לשבתות הרבה וחד לכל שבת וחד חילוק מלאכות א"כ אי בלא שכח חייב על שבת מנ"ל לחייב על כל שבת הכיר ולבסוף שכח כיון דאיצטריך קרא דשמירה לכל שבת ללא שכח מנ"ל לחייב בהכיר' ולבסוף שכח. אלא ע"כ אי מוקמינן דשמירה לכל שבת בהכיר ולבסוף שכח ע"כ מוקמינן לקר' דחלוק מלאכות ללא שכח והוי מצי למיפרך דמנ"ל לאוקמא קרא ללא שכח דלמא ליודע שהוא שבת אתי אלא דעדיפ' פריך ממשנה ערוכה ועו' דאיכא לשנויי דהא לקמ' איכא כמה קראי לחלק מחלליה מות יומת ומלא תבערו או מאחת מהנה וא"כ דלמא רב ושמואל ס"ל לתרתי דרשות ואדרבה השתא א"ש טפי דלא צריכנן לשנויי דשמואל לא ס"ל לא כר"י ולא כר' כדמשני