מגיני שלמה סה

לענין שבת דלמא מפסיק ואינו ראוי להלך בו והלא בסנדל של סיידין לא שייך לפי דעתי דלמא מפסיק והתם פשיטא דאין הטעם רק משום שאינו מנעל כמו רב יוסף דמפרש דלא הודו לו הוא ר"י ב"נ ולדידיה פליגי אי מנעל הוא אי לאו כיון דאין דרך לעשות מנעל מקש כמו שכתבו התוספות לקמן א"כ ה"ה לרב הונא הוי טעמא דת"ק דמנעל הוא ולא הודו לו ס"ל דלאו מנעל הוא:

לכך נראה דשמעתין דהכא ס"ל דר"מ ור"י פליגי אי מנעל הוא אם לאו וכדס"ד דרמי בר חמא דפריך התם מהא ברייתא ושווין שאסור לצאת בי"ה דאע"ג דלאו מנעל הוא לענין שבת אסור לצאת בי"ט אפי' בדבר דלאו מנעל הוא ולדידהו אסור לצאת בי"ה בשל טעם ורהיטני אע"ג דלאו מנעל נינהו ורבא דיומא וכן אינך אמוראי ס"ל דכ"ע ס"ל מנעל הוא ופליגי בדלמא מפסיק ולדידהו ס"ל כרב יוסף דשמעתין דאמר דלא הודו לו היינו ר"י ב"נ אבל ר"מ ור"י ס"ל תרווייהו דמנעל הוא ונלע"ד דהיינו טעמא דרב יוסף דלא אמר דלא הודו לו היינו ר' יוסי פשיטא ללשון ראשון דסנדל של סיידין של עץ קשיא דה"ל לאוקמי כר"י דקב הקיטע דומי' ממש לסנדל של סיידין משא"כ כוורת הקש אינו אלא דמיון בעלמא אלא אפי' ללישנא אחרינא דרש"י דסנדל של סיידין של קש הוא מ"מ תקשי כיון דלר''י אפי' של עץ לאו מנעל הוא כ"ש של קש דגריע טפי דהא ביומא פירש"י בשינויא דרבא דר"מ ור"י תרווייהו ס"ל דשל עץ מנעל הוא ושל שעם וגמי לאו מנעל הוא ופשיטא דקש לא עדיף מינייהו ולדברי התו' דפי' הטעם דלמא מפסיק וא"כ אינו ראוי להלוך בו והוי כקטן שחלץ במנעל כו' אפשר דרב יוסף לא ניחא ליה בהאי טעמא ולכן פי' הטעם דפליגי משום דלאו מנעל הוא אבל לרש"י נ"ל דהיינו טעמא דרב יוסף דנאדי מטעמא קמא דס"ל כרבא דר"מ ור"י תרווייהו ס"ל דמנעל הוא ופליגי בדלמא מפסיק וא"כ א"ש וזכיתי שמצאתי דברים אלו בספר מלחמות ה' יה"כ וכתב כדברי גם ראיתי שהוא אינו גורס בשמעתין בשינויא בתרא דלא הודו הוא ר"י ב"נ כרב יוסף כ"א רבא והוא רבא דאמר ביומא דפליגי במפסיק וא"כ פשיטא דא"ש שאר הדברים שיש לדקדק בהאי שמעתתא ממסכת יבמות פ' מצות חליצה ומשאר דוכתי ומה שהאריך הרמב"ן ז"ל ביומא אכתוב במצות חליצה אם יזכני השם להגיע לשם:

דף סו ד"ה עגלה של קטן פ"ה עגלה שהקטן יושב עליה ול"נ דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דאין לך מיוחד למדרס גדול מזה לכ"נ כו':

ואני אומר דלפי הכתוב בנוסח' רש"י ז"ל שלנו יש ליישב דהא כתב ד"ה עגלה של קטן לצחק בו ולטלטלו עליה וא"כ י"ל דאין כוונתו שהצחוק הוא שמטלטלין אותו עליה רק שני דברים הם שהתינוק מצחק בה ומושך העגלה בידו לצחוק או אחרים מוליכין אותו לפניו וגם לפעמים יושב עליה ומטלטלים אותו עליה וכמ"ש אח"כ בהדיא בדבור שאחריו טמא מדרס הואיל ופעמים שיושב עליה וא"כ ה"פ דשמעתין דאביי ס"ל גבי קב הקיטע אע"ג דלפעמים סמיך עליה מ"מ כיון דמיקרו לתכשיט אינו טמא מדרס דאומרים לו עמוד וכו' ורבא ס"ל כיון דלפעמים סמיך עליה לא אמרינן עמוד דהוי מיוחד להכי ולהכי מייתי ראייה מעגלה ש"ק דאע"ג דמיוחד לצחוק מ"מ כיון דלפעמים מטלטלים אותו טמא ה"נ ל"ש ואביי ס"ל התם סמיך עלויה ר"ל דעבידא לסמוך כמו לצחק ואין הצחוק עיקר בה משא"כ הכא דלא סמיך ר"ל דלא עבידא להכי והשתא א"ש דלא צ"ל דפליגי אביי ורבא בקב הקיטע אי סמיך עלויה או לאו כמשמעות פשטא דשמעתי' דאביי קאמר הכא לא סמיך עילויה ורבא קאמר לקמן הכא לסמוך עליה עבידא וסמיך עליה דא"כ פליגי במציאות דנחזי אי סמיך עליה אם לאו אבל לפי מה שכתבתי א"ש דכ"ע ס"ל דסמיך אך פליגי אי עבידא גם לסמוך או עיקרו לתכשיט כמ"ש:

פרק כלל גדול ד"ה כל היודע עיקר שבת פ"ה אע"פ שלא נודע לו כו' וק' להר"א כו' ועוד הקשה ריב"ם כו':

תחילה איישב קושית ריב"ם ז"ל דנלע"ד דרש"י ז"ל לא קאמר דמסברא בלא קרא כיון דבימים שבינתים א"א שלא שמע שאותו יום שבת הויא ידיעה דזה אינו דודאי אי לאו קרא ה"א ידיעת שבת פשיט' דלא הוי ידיעה דידיעת חטא בעינן כמ"ש התו' אלא כיון דגלי לן קרא דושמרו בני ישראל את השבת או שבתותי תשמרו דאיכא שמירה לכל שבת אלא דלא ידעינן קרא במאי קא מיירי אי בשוכח עיקר שבת או ביודע עיקר שבת כיון דאיכא תרי קראי כדאיתא בגמרא דחד קרא קאמר דשמירה אחת לשבתות הרבה א"כ לא ידעינן הי מינייהו נוקמא בהכי להכי מה ס שא זו לאוקמא קרא דשמירה לכל שבת ושבת ביודע עיקר שבת כיון דאיכא סברא דמסתמא ידע בינתים דשבת היה א"כ אמרינן דחלוקי שבתות הוי כחלוקי חטא דידיעה מחלקתן כיון דגלי קרא דאיכא שבתות שהן מחלקים מוקמינן קרא היכא דכל שבת שגגה בפני עצמה היא דהיינו היכא דאיכא למימר דהוי ליה ידיעה אבל בלא קרא מה בכך שיודע בינתים שהוא שבת כיון דלא ידע החטא אבל כיון דגלי קרא דימים שבינתים מחלקים מוקמינן קרא היכא דסברא היא הי יחלקו כיון דאיכא תרי קראי ומסרן הכתוב לחכמים ולהכי כתב רש"י שא"א שלא שמע ולא כתב דגזירת הכתוב הוא סתם כפי' התו' משום דמקרא מוכח דלא סמכינן אימים שבינתים אלא היכא דהימים מודיעין כיון דאיכא תרי קראי כמ"ש:

ולא נראה בעיני רש"י בלא סברא זו לחלק בין שכח עיקר שבת ליודע עיקר שבת דאי מגזירת הכתוב ימי היתר מחלקים א"כ נימא איפכא דגבי שוכח הימים מחלקים כיון דגזירת הכתוב הוא אין טעם לזה יותר מזה ונ"ל דהלשון מסייעו מאי דקאמר בכריתות דימים שבינתים הוי' ידיעה לחלק ולפי' התוס' מה לו להזכיר כלל ידיעה הל"ל ימים שבינתים מחלקים או הל"ל הוין כידיעה לחלק אלא משמע דהוין ידיעה ממש דסמכינן דידע ודאי אע"ג דלא ידעינן אם נודע לו אמרינן דודאי נודע לו וא"כ התורה גלתה לסמוך אסברא זו שידיעת שבת מחלקת לא שהיינו אומרים כן מסברא ודבר זה מבואר בדברי רש"י לקמן:

ובאמת לע"ד תימא על ריב"ם ז"ל היכי ס"ד בלא קרא לחייב על כל שבת אע"ג דנודע לו בינתים מנא לן לחיובי' על חלוק שבתות כיון שהעלם א' הוא על החטא:

ואין להקשות לפי' רש"י דמנא לן לחכמים ביודע עיקר שבת שהוא חייב על כל שבת דלמא קרא דשמירות הרבה מיירי בהיתה לו ידיעה בין שבת לשבת וקמ"ל דידיעת שבת הוי ידיעה. י"ל דא"כ קרא דשמירה א' לשבתות הרבה למה לי דודאי היכא דליכא ידיעה מהי תיתי לחלק דצריך קרא למפטרי' אלא ודאי ע"כ קרא מיירי אפי' היכא דליכא ידיעה ודאית וס"ד דהימים מחלקים כפשטן להכי אתי קרא לומר דאין הימים מחלקים אלא משום דהוין ידיעה ודבר זה צ"ל אף לפי' תו' וק"ל. ובמה שכתבנו א"ש לישנא דרש"י שכתב ע"פ שלא נודע לו שחטא דלכאורה לישנא יתירה הוא וכבר ישבה מורי מהר"ם ז"ל ולפירושו קמ"ל לתרץ קושית התו' דקמ"ל קרא דידיעת שבת הויא ידיעה ובא לתרץ דאיצטריך קרא להכי ולא אתיא מסברא כמ"ש ומיושב נמי מה דדבריו, סתרי קצת אהדדי שכתב אע"פ שלא נודע לו בינתים והעלם אחת היא מ"מ אמרינן דימים שבינתים הוין ידיעה שא"א שלא שמע כו' א"כ דבריו סותרין שכתב אע"פ שלא נודע וחזר וכתב מ"מ אמרינן דנודע לו הכי הל"ל אע"ג דלא ידעינן דנודע לו אמרינן מסתמא דנודע ולפי' א"ש דר"ל אע"פ שהחטא לא נודע וא"כ העלם א' היא דבעינן ידיעת חטא מ"מ