מגיני שלמה סד

בכלים אפי' לאחר טהרתן מטומאת המת עד שיטהרו מבליעת איסור עכ"ל וא"כ יש לדקדק היכן הזהיר משה על הלכות טומאה כיון דלאו אכלים קאי. דדוחק לומר אע"פ שהזהיר משה הלכות טומאה באדם ובכלי עור ובבגד דכתיב לפני זה יש עוד להזהיר בכלי סעודה הלכות גיעול דמה ענין זה אצל זה אלא ש"מ שהזהיר משה בכלי מתכות הלכות טומאה וע"כ הוא ממלת ושביכם וכיון דושביכם אכלים ששבו קאי א"כ גם אצעדה וצמיד בכלל דכלי סעודה אין מרומזים במלת ושביכם יותר מתכשיטין וא"כ קאמר שפיר אע"פ שבכלי מתכות וכלי סעודה הזהיר משה על הטומאה דהכל נכלל במילת ושביכם ג"כ יש להזהיר הלכות גיעולי גוים:

שם ד"ה בירית פ"ה בשוק להחזיק בתי שוקיה וק' לפי' זה דא"כ כבלים אמאי אין יוצאין כו':

לעד"נ דרש"י ז"ל פי' לפי האמת דמסקינן דאלו ואלו בשתים אבל למאי דס"ד דבירית בא' וכבלים בב' הוי ס"ל דהטעם דיוצאין כיון דאינו אלא בא' לא מחוי לה דגנאי הוא לה כמ"ש ר"י ז"ל משא"כ בשתים חיישינן דלמא מחויה ואינה חוששת לגילוי שוקיים כמו דפליגי רבנן לעיל גבי כיפה של צמר וס"ל דלא תצא לר"ה דלמא מחויה ואינה חוששת לגילוי שער ה"ה לגילוי שוקים או אפשר דס"ל דאפשר להחוות שלא תטלן מן השוקים כלל ומסקינן דאין הטעם משום גנאי דאלו ואלו בשתים אלא בירית וכבלים כל חדא מלת' באפי נפשיה היא חיישינן לאחוויי ובא' לא חיישינן:

שם ד"ה ההוא במדין כתיב פ"ה ובמדין הוי טומאת מת כו' וק' דא"כ הל"ל ההוא בטומאת מת כתיב ועוד כו' קושיא הראשונה נראה ליישב עם מה שכתבתי לעיל כיון דבההוא עניינא אין מוכח שם כלל אלא ההוכחה היא מפרשה דלעיל כמ"ש א"כ אין לומר ההוא בטומאת מת כתיב דבאמת לא כתיב בטומאה כמ"ש התוס' לשיטתייהו אלא דילפינן מהא דפרשת טומאה דלעיל קאי גם אהא כיון דתכשיטין אלו של זהב היו במדין א"כ קאי ושביכם גם עלייהו ולכן קאמר ההוא במדין כתיב דהא ילפינן משום שהיו במדין ובמדין ידוע דטומאת מת היתה ועוד דדרך המקשן לפרש קושיתו ואי הוי פריך בטומאת מת כתיב לא הוי ידעינן מנ"ל דמיירי במת דהא באותה הפרשה אינו מבואר כלום ולכן פריך דבמלחמת מדין כתיב וא"כ בטומאת מת איירי דתלי במלחמה שהיו טמאי מתים מחמת הרוגים כדכתיב בקרא כל הורג נפש וגו'. וקושיא הב' דהל"ל בגד ועוד הנה התו' פ"ב דב"ק דף כ"ה ד"ה ש"מ מופנה מב' צדדין תרצו קושיות הר"א ממי"ץ על מה שהקשה לקמן ד"ה ש"מ לאפנויי כיון דאיתקש שרץ למת א"כ ג"ש דבגד ועור למה לי ותרצו שם דלאו לכל מילי ילפינן מהאי ג"ש כ"א לדרשה דשמעתין ולדרשת פ"ק דב"ק דהכי מוכח שם מקרא דג"ש זו לא נתנה להדרש לכל מילי וא"כ גם קושיא זו נתיישבה ונ"ל ליתן טעם דלא חיישינן להאי ג"ש אלא במלתא דשייך לבגד ועור כגון לטוי ואריג וכן לדבר הבא מזנב הסוס וכן למפץ אע"ג דלאו בגד הוא מ"מ משמש מעשה בגד אבל לתכשיטים אין עניינו לבגד ועור ולכן גמר כלי כלי:

דף סד ד"ה ש"מ לאפנויי כבר הבאתי לעיל דברי התו' דב"ק שיישבו קושיא זו:

ע"ב ד"ה ובמוך שהתקינה לנידתה פ"ה כו' ולא יטנפו בגדיה ול"נ דא"כ אצולי טנוף הוא כו':

לעד"נ לחלק דהא דאמרינן פ"ק דאצולי טנוף משוי הוא היינו בזב דנושא הכיס להציל בגדיו מטינוף לא משום גנאי שיתגנה בטנוף הבגדים דאין שם גנאי דהא לא יטנפו בגדיו מבחוץ אלא מבפנים שהרי הכיס תלוי תחת בגדיו אלא כוונתו משום הבגדים שלא יתלכלכו ויתקלקלו או יצטרך לכבסם ולכן הוא משוי כיון דאין כוונתו בשביל עצמו שלא יתגנ' אלא בשביל בגדיו אין זה תכשיט וגם האיש אינו מקפיד כ"כ על טנוף בגדיו שיתגנה משום זה ואינו עושה כ"א בשביל הבגדים משא"כ נדה שהיא מתקנ' המוך שלא יתלכלכו בגדיה ותתגנה על בעלה אף כי הוא ג"כ מבפנים מ"מ חוששת שמא כשתפשיט בגדיה אפילו בביתה יראה אותה בעלה ותמאס בעיניו ומשום הכי נושאת המוך שלא תתגנה ואינה מקפדת על ליכלוך הבגדים כ"א בשביל עצמה שלא תתגנה ונמצא שהוא לה תכשיט כשאר תכשיטים דכל התכשיטים שהיא מתקשטת היא למצא חן בעיני בעלה וא"כ תכשיט ממש הוא לה ואינו משוי לפי' התו' ז"ל שפירשו דהטעם שלא תצטער אם יפול על בשרה או צער הגנאי דכל שהיא עושה בשביל עצמה שרי כ"ש לפי פירושי דתכשיט הוא לה:

עי"ל לפי' רש"י ז"ל דמוך מיירי שלא ראתה עדיין אלא שהיא מתירא שמא תראה וזהו לשון שהתקינה לנידתה ובהא שרי דאין דרך הוצאה בכך דהא גבי, זב שקיל וטרי לעיל וקאמר דכיון דאין הכיס צריך לא לספירה ולא לבדיקה הוי אי' דרך הוצאה בכך ופריך והא מיבעי ליה לאצולי טנוף והוי דרך הוצאה בכך דכיון דצריך לו הוי דרך הוצאתו בכך וכמ"ש רש"י לעיל אבל היכא דעדיין אין צריך לו לא הוי דרך הוצאתו בכך דהוי כמוציא בפיו דפטור ואע"ג דהתם פטור אבל אסור מ"מ הכא דתכשיט הוא לה שמא תראה ותטנף בגדיה התירו דתכשיט לאו דווקא מבחוץ אלא כל מה שהיא מתקשטת בהם אפי' מבפנים כמו בירית שהוא תחת בגדיה אלא שהיא מתקשטת שלא יפלו בתי שוקיה ה"נ תכשיט הוא לה שלא תתלכלך:

דף סה ד"ה סהדי רבה פרת פ"ה פרת מעיד כו' ול"נ הרי בבל במזרח א"י קאי וכל הנהרות יורדים ממזרח למערב כו' עכ"ל:

הנה בבכורות דף מ"ד העידו התו' ז"ל עצמן דפרת הולך מא"י לבבל ונלע"ד להביא ראייה מהא דאמרינן לקמן דף קמ"ה דכל הדגים חזרו מבבל לא"י חוץ מקוליס האיספנין דאמר רב הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם והאי כיון דלא שריר שדריה לא מצי סליק ואי ס"ד דמבבל לא"י הולך א"כ לא היו צריכין הדגים לחזור דרך סולמי דפרת דפי' רש"י ז"ל דחזרו דרך סולמות משום שנוחין להעלותן מדרך פרת עצמו אדרבה היה נוח לירד ממעלה למטה וגם קוליס האיספנין למה לא חזר אדרבה לילך לבבל היה יותר קשה כמה הילוך המים אבל לירד נוח לו שירד מעצמו ועוד מדקאמר מהדרי מיא לעין עיטם משמע שהמים באים מא"י לבבל ודרך הסולמות חוזרין לא"י כדפי' רש"י בהדיא והלשון מוכיח כן ובאמת לא ידעתי מאי קושית התו' שהרי כתבו התוספות ז"ל בבכורות דף נ"ה דבבל בצפונית מזרחית דא"י קאי וע"כ צ"ל כן כדאיתא פ"ק דגיטין והא בבל לצפונא דא"י קיימא וא"כ י"ל שנהר פרת יוצא מג"ע שהוא במזרחו של עולם כמו שהוכיחו התו' שם בבכורות ובא לא"י ומשם הולך מדרום לצפון עד בבל שכן דרך הנהרות ג"כ לסבב מדרום לצפון וא"ש הכל כי בזה מיושב גם קושית התו' דבכורות שכתבו דמזה משמע דג"ע במערב העולם קאי כיון שפרת הולך מא"י שהוא במערב לבבל שהוא במזרח והקשו דבב"ב מוכח דג"ע הוי במזרחו של עולם ולפי דרכינו א"ש שפרת בא מג"ע מן המזרח עד א"י ומשם הוא מסבב והולך מדרום לצפון ובא לבבל העומדת בצד צפון כי בבל הוא במקצוע מזרחית צפונית ונמצא שבבל סובבת ובאה לצפון א"י ג"כ ולשם בא נהר פרת מדרום לצפון:

שם ד"ה הקיטע יוצא בקב פ"ה שנקטעה רגלו כו' דמנעול דידיה כו' והקשה ר"ת דבמסכת יומא משמע כו':

לע"ד לא ידעתי מאי קושיא דרש"י פי' כאן לפום מאי דמשמע משמעתין דהכא דר"מ ור"י בהא פליגי אי מנעל הוא אי לאו דהכי משמע בשמעתין מדאמרינן מאן תנא קב הקיטע ר"מ היא משמע ולא ר"י מכלל דלר"י חליצתו פסולה דלאו מנעול הוא כמ"ש התו' ז"ל עצמן וכן רב הונא דאמר הודו לו ר' מאיר לא הודו לו ר' יהודא ש"מ דלר"י לאו מנעל הוא ובאמת תמיה לי מאוד בסנדל של סיידין דלע"ד לא ידעתי אם יש לפרש התם כפי' התו' דאינה חולצת כיון דחיישינן