מגיני שלמה סב

דעושה מעין מלאכתו ראשונה לא הוי שבר כלי ולא בטל שם כלי מעליו לר"י אפילו להבא ולרש"י לעבר אבל אין לחלק כפשוטו לשיטת רש"י דלעיל קאי אטומאה לעבר ולכן טמא מדרס אם עושה מלאכתו ראשונה אבל כאן דמיירי להבא אע"ג דעושה מעין מ"ר טהור ממדרס דבעינן מיוחד וטמא במת דלא בעינן מיוחד דא"א לומר כן דא"כ מאי מייתי בגמרא ראייה דר"י בעי מלאכתו ראשונה דלמא התו' להבא קאי אבל לעבר לא בעינן. אלא ע"כ צ"ל דע"כ לא מחלק התלמוד בין להבא ולעבר לשיטת רש"י אלא בכלי שנשבר אבל בכלי שלם פשיטא דמטמא אפילו להבא כיון דלא בעינן מיוחד לכך וא"כ כיון דבזה אין לחלק בין להבא ולעבר ולהבא זה כעבר דהתם דמיא ליכא לשנויי הכי:

שם ד"ה ולא בעיר של זהב אור"ת דלאו היינו נושקא כדפ"ה כו' נלע"ד דרש"י ז"ל סבירא ליה דע"כ עיר של זהב דהכא אינו עיר של זהב דסוטה מכמה טעמי'. חדא מחמת קושית התו' ז"ל שהקשו דהכא משמע דאינו אסור כ"א בשבת והתם אסרו לעולם גם ר"ע איך עבד לדביתהו והא עובדא דר"ע ע"כ לאחר גזירה הוי דהא פי' רש"י התם, דגזירה דעטרות כלות הוי עכ"פ נ"ב שנה קודם החורבן וכל ימיו של ר' עקיבא לא היו כ"א ק"כ ארבעים שנה עסק בפרקמטיא ומ' שנה למד ומ' שנה לימד כדאמרינן בשבת ור"ע לא עבד לדביתהו כ"א אחר שבא מבי רב שהיה שם כ"ד שנה כדאיתא בכתובות ונדרי' ואם כן נשתיירו משנותיו נ"ו שנה א"כ לא חיה ר"ע אחר החורבן כ"א שתי שנים וזה נודע שאינו שהרי ר"ע חיה אחר ר"א ור"י הרבה והעמיד תלמידים תנאים אחרונים ר"מ ור' יודא ור' שמעון וברור הוא למי שבקי קצת בתלמוד ועוד דהכא פריך מאי עיר של זהב ופירש ר"י ירושלים כו' והתם פי' ר' יוחנן מאי עטרות כלות עיר של זהב והא עיר של זהב גופיה הוה צריך פי' לכך פי' דעיר של זהב דכאן הוא ענין אחר ונ"ל דזהו קושית המקשן דפריך מאי עיר של זהב דוודאי ידע מאי הוא אך קושיתו דא"א לפרש עיר של זהב הידוע דא"כ מאי איריא בשב' הא גם בחול אסור דהא מתני' שנאה ר' שהיה לאחר החורבן הרבה אלא ע"כ תכשיט אחר הוא ולכן פריך מאי הוא והשיב ר"י שהוא ירושלים דדהבא. והקשה לנפשיה דמנ"ל דעל ירושלם לא גזרו ולכן הביא ראייה כדעבד ר' עקיבא כו', והשתא אתי שפיר דמייתי להא דר"ע פשטא דשמעתתא הוא מיותר גם אין מבואר בעובדא דר' עקיבא מהו ירושלים יותר מכאן:

דף ס' ד"ה למאי חזיא פ"ה והא משוי הוא וק' לר"י דא"כ מאי משני ר"ל נהי דהיא צריכה לזה מכל מקום מאי תכשיט הוא וכו' כל הדברים הצריכים לה מותר לה לצאת כך הוא באשר"י ז"ל. ול"נ דרש"י ז"ל ס"ל נהי דדברים (שאינם) צריכים לה אינה מותרת לצאת בהן היינו שאין צריכין לתיקון תכשיטי' אע"פ שלעצמה צריכין אבל דבר שצריכה לתקון תכשיטי' שאם יתקלקלו תכשיטיה תתקן בהם היינו נמי תכשיטים שהיא שבחה ונוי הוא לה שהיא נושאת תכשיטים וגם תקונים הצריכין להם כגון זו שחולקת בה שערה ונושאת אותה באם שיתקלקלו תתקן בה שערה:

ועי"ל דאשה חולקת בה שערה הוי ענינו כמו שנויא קמא דאוגרת בה שערה שר"ל שכורכת שערה היוצא חוץ לקישוריה ואח"כ תוחבת המחט בשבכה מתחתיה ה"נ חולקת הוי מעשה החלוקה שהיא חולקת שערה בתחילה ולאחר החלוקה היא כורכת שערה היוצא חוץ לקישורים שאינם מקולעים סביב המחט לאחוריה להדק החלוקה שלא יתבלבל ותוחבתה בשבכה והוי אוגרת וחולק' פירוש שניהם ר"ל שבמחט אוספת ומכנסת השערות שלא יצאו שע"י הכריכה והתחיבה הם נשארו באסיפתן ואינם יוצאים וכן חולקת ר"ל שבה הם נשארו בחלוקתן ע"י שחולקת' תחילה ותוחבתן אלא שאין כוונת' לתחוב שלא יצאו דאז הוי כבירית אלא כוונתה להעמיד החלוקה ולא הוצרך התלמוד לזכור התחיבה דודאי ממתניתין ידעינן שהיא תחובה בשבכה אלא דהמקשן פריך למאי חזיא התחיבה. ומשני תחילה שבה אוספת השערות ורב אדא משני שבתחיבה היא חולקת שחולקת בה השער וכורכתן ותוחבת המחט והכל שייך לחלוקת השער שע"י כל אלו הם נחלקים ונשארו בחלוקתן וכן באוגרת לא הזכיר התלמוד לא התחיבה ולא הכריכה כי במלת אוגרת לא נזכר כ"א מה שהמחט עושה דהיינו אסיפת השער ר"ל ההכנסה בפנים שלא יצאו וסמך התלמוד שנבין מדעתינו ע"י מה הם נאספי' ה"נ החלוקה לא פי' התלמוד איך חולקת רק שהזכיר שע"י המחט היא חולקת וממילא ידעינן מלאכת החלוקה ולפי' ר"י ז"ל על אוגרת פשיטא דגם גבי חולקת איכא למימר כה"ג שאחר החלוקה היא מהדקת ודוחקת את השבכה שלא תתבלבל החלוק':

ומה שהקשה ר"י ז"ל אח"כ דהא מנ"ל דאסור לחלוק שער בשבת וכן כתוב באשרי וז"ל ותימא מנ"ל דאסור לחלוק שערה בשבת דאינה תולשת שער אפי' לחוף ולפספס מותר דק"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר עכ"ל:

ואני בעניותי לא ידעתי מה הוא התימא הרי הערוך ז"ל דדבריו דברי קבלה פי' לקמן פרק המצניע אפוקסת שמחלקת שערה לכאן ולכאן. א"כ מבואר במתניתי' דאסור לחלוק וכן פי' רש"י ז"ל עצמו במועד קטן דף ט':

ונראה שזהו פי' הרמב"ם ז"ל ג"כ שכתב פכ"ב אין גודלין השער ולא פוקסין אותו ופוקס הוא לשון פתיחה כדאמרינן בפ' בתרא ופוקס את פיה והיינו שפותחת שערה וחולקת' וכיון דסתם הרמב"ם לשונו משמע דסמך דלישנא דפוקס הוא ככל פוקס שבתלמוד:

ולעד"נ דגם לקמן בפ' המצניע דפי' רש"י פוקסת שמתקנת שערה במסרק או בידה ג"כ כוונתו על החלוקה שהיא חולקת שערה ומתקנת אותם שישכבו ולא יתפזרו ואין כוונתו שהיא סורקת ולא עלה על דעת רש"י ז"ל כאן לאסור החלוקה משום תלישה דודאי דבר שאין מתכוין הוא אלא כונתו משום בנין דפ' המצניע דלר"א חייב חטאת ולרבנן משום שבות והתימא בעיני דלכל הפירושים אפוקסת נראה מכל מקום דגם בחלוקה איכא שבות כיון דתקוני אשה אסרו משום בנין א"כ אין לך בנין גדול מזה והא דלא תנן התם חולקת אפשר דחכמים ור"א קצת מתקוניה קתני וה"ה לאחרים דהם ג"כ בכלל בנין ותדע דהא התם פריך וכי דרך בונה בכך אין דכתיב ויבן את הצלע מלמד שקילעה הב"ה לחוה כו' א"כ לא הזכיר בחוה כ"א הקליעה שהיא גודלת וא"כ פוקסת מנ"ל דהא גם אפוקסת פריך אלא ש"מ דלא שנא דכיון דמצינו דגודלת הוי בנין משום דמקשטת ה"ה שאר קישוטים ופשיטא שאין ענין זה שייך כלל לחפיפה ופספוס דהתם לאו משום קישוט אלא להעביר ערביבותא דרישא פשיטא דשרי אבל אשה העושה לקשט עצמה אסרו משום בנין כדאית' בגמרא:

ובזה מיושבים כל הקושיות שהקשו לקמן פ' המצניע דלמה לא תני סורקת. ועוד דסריקה אינה כעין טויה כלל ובגמ' אמרינן בתחילה דאסור משום טוה:

והשתא א"ש דאין פירושו סורקת דסורק בכל מקום הוא להעביר זוהמת הראש ולהסיר נימין המדולדלין כדאמר רבא בנזיר כל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מכוין אבל פוקסת אין כוונתה כ"א להחליק השערות במסרק ולהשכיבה שלא יתפזרו והטעם משום בנין כמ"ש הרמב"ם ז"ל ג"כ פכ"ב דהל' שבת ודבר זה דומה ממש לטויה שאם היא מחלקת שערה ומשכיבן פעמים שהם נכרכי' ופושטתן בין שיני המסרק או בין אצבעותיה כמ"ש רש"י בהדיא לקמן ואפי' נאמר כפי' רש"י לקמן פ' המצניע הוא פי' אחר מההוא דמ"ק ואין כוונתו על החלוקה אלא על תקון שערה להחליקה כדי שישכבו מ"מ א"ש הכא כיון דלתקן שערה להשכיבם שלא יתפזרו אסור עכ"פ דהוא פוקסת דהמצניע א"כ פריך שפיר הכא והא