מגיני שלמה ו

שהיה כמ"ש ואז צוה הכתוב לשורפו וא"כ אם זה דמתעסק לשורפו הוי שעת היתר שהיה א"כ לא משכחת לה ששורפו לאחר איסורו וגם אין לחלק בין איסור אכילה לאיסור שהיה דהא בהא תליא ולא נזכר בכתוב איסור אכילה מו' ולמעלה כ"א איסור שהיה לכך נראה דאי אעי"ט קאי משכחת לה דביטלו קצת קודם ו' שהוא שעת היתר עדיין ומכין הכל וזורקו באש מיד שמגיע תחילת ו' שורף באש וא"כ לא שהה בו כלל אבל אי אימא אראשון ממש קאי ליכא למימר דנוטלו לפני יום ראשון ומיד שיגיע שורפו דביום הראשון משמע שאינו עושה לפני זה כלום אלא משביתו ביום הראשון לבד ואי נוטלו וזורקו לפני זה גם זה שייכ' להשבתה ועוד אי זרקו לפני זה קצת א"כ בתחלת יום ראשון הוא נשרף מאליו ואין זה תשביתו דמשמע שאתם תשביתו והוא אינו עושה כלום ביום ראשון דמאליו נשרף וקמחא טחינה הוא וקרא משמע שאתם תשביתו ביום ראשון משא"כ אי קאי אעי"ט א"ש ואע"ג דכתיב אך דמשמע שחציו דוקא איתא בהשבתה כבר כתבתי דאך אאיסור שהיה קאי ולא אפטור דהשבתה וכיוצא בזה אית' בירושלמי לדברי ר"מ דס"ל דחמץ מו' שעות ולמעלה מדבריהם ודרש ביום הראשון זה ט"ו יכול משתחשך ת"ל אך הא כיצד תן לו לפני שקיעת החמ' שעה א' ונ"ל ג"כ דזהו פירושו כמ"ש דאין לפרש דלפני שקיעת החמה שורפו לגמרי דא"כ אתא מיעוט' דאך ועקריה לקרא ממשמעותיה לגמרי דכתיב ביום הראשון שהוא ט"ו לר"מ ולפני שקיעת החמה אכתי לאו ט"ו הוא אלא שהכוונה שמתחיל להתעסק לפני זה ומכין הכל כדי שבתחלת יום ט"ו ישרפנו מיד ולא ישהה בו כלל ואפשר דר"מ לא ס"ל לקושיא מדכתיב שבעת ימים לא ימצא דאף אם שורפו בתחילת יום ט"ו מקרי נמי שבעת ימים כיון ששורפו מיד בתחילתו כמו דגם בשמעתין איכא כמה תנאי דלא דרשי מהאי קרא כ"א מקראי אחרינא ולכן דרש ר"מ מאך ומה שהקשה ז"ל דאי ביום ראשון משמע דמקצתו מותר מה צריך לאך חלק ואני אומר דע"כ צ"ל לפי' רש"י שפי' דהקושיא מיתורא דקרא או מאך וא"כ יש לדקדק למה לא מקשה אביי מהא דע"כ מקצתו מותר מדשוה בו קצת בעת עוסק בהשבתתו הוא כדי להשביתו ולא סגי בלאו הכי אבל להשהותו שלא לצורך השבתה ואצ"ל כדי לאכלו לעולם אסור ואין לפרש דשבעת ימים לאו דוקא שלמים אלא זה מקרי נמי ז' ימים כמ"ש לר"מ ולעולם מקצתו שהוא עסק השבתה מותר דא"כ הדרא קושיא ראשונה לדוכתה דאין מצותה בשריפה כ"א לאחר איסורו אלא ע"כ כמ"ש כיון דמכי הוא א"כ גם לרש"י נאמ' כן דלעולם ממה שהתירה התורה להשביתו וע"י זה שוהה בו אין ללמוד מזה היתר שהיה אלא לצורך דשאני הכא דהתורה התירה דלא סגי בלאו הכי ואביי דמקשה היינו אלא ימצא דאי איום ראשון קאי איך אפשר שימצא בו הרי כבר השביתו דאמר רחמנא ז' ימים אלא ימצא אפילו רגע א"כ ע"כ משביתו קודם ז' ימים וכתיב אך ביום הראשון ונמצא שנמצא בבית קצת ביום הראשון ולשון רש"י בספרינו לא כתב כלל מכלל דמקצתו מותר כמ"ש התוס' בשמו אלא הרי שהה בו שעה א' וזהו כמ"ש דכשמשביתו ביום ראשון ע"כ הוא בבית עדיין ולא ימצא משמע שברגע הראשון של תחיל' ז' לא ימצא בבית כלל ובזה נוכל ליישב גם קושיא הראשונה דלעולם שורפין אחר ו' שהוא אחר זמן איסורו ושהיה זו כדי להשביתה התיר' התורה אף על פי דאסור להשהותה אלא לצורך אבל שהיה זו התורה התירה בהדיא מדצוה הכתוב לשורפו אחר ו' שעות אבל ביום ראשון ממש א"א לפרש כן מדכתיב לא ימצא משמע שאינו בבית כלל בתחלת ז' וכתיב תשביתו מבתיכם הרי נמצא בבית וא"כ אתא אך להתירו להשהותו לגמרי אפילו לאכילה:

דף ה' ד"ה דהא איתקש וכו' עד וקשה לרשב"א אמאי לא יליף כרת להשבתת שאור מדאיתקש לאכילת חמץ ולעד"נ לישב עם דברי התוס' עצמן שכתבו לפני זה דלא הוקשה אכילת חמץ להשבת' שאור דמו' שעות ולמעלה וא"כ תקשה למאי הלכתא כתב רחמנא אכילת חמץ גבי השבתת שאור דו' שעות ולמעלה שהרי כתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה וביום הראשון הא אוקמינא לערב י"ט והוא לא איתקש כמ"ש אלא ש"מ למעוטי כתביה דאוכל חייב ואינו משבית פטור מדשבקיה להשבתה דרישא וחייב באוכל והכי איתא בכמה דוכתי דאיפכא ליכא למימר דפתח בהשבתה וסיים באכילה דשוין הן כדאמרינן בכל דוכתא כגון פרק קמא דביצה פתח בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ ופ"ק דב"ק פתח בנגיחה וסיים בנגיפה וכו' דהכי ליכא למימר הכא דהא השבתה דעי"ט לא איתקשא כמ"ש אלא ע"כ צ"ל איפכא דכתבי' למעוטא דדוקא אוכל חייב ואי כתביה בפני עצמו לא הוה ידענא מיעוטא והשתא ידענא מדשבקיה להשבתה וכ"ת מנלן לתלמודא דלא איתקש דלמא איתקש ומנלן לתלמודא דהשבתת שאור דז' ימים אתי להיקש ודעי"ט למיעוט' אימא דתרווייהו להיקש אתי ולפום ריהטא קושיא היא על פי' התו' י"ל דתלמודא דייק דאכילת חמץ קאי אאכילה דז' ימים כדכתיב בהדיא מיום הראשון עד יום השביעי וא"כ אין עניינו להשבתת שאור דו"ש וטפי ה"ל לקרא לאקושי אכילת חמץ דו"ש לר"י ולר"מ פשיטא דא"א למדרשיה להקיש כלל דהא לדידיה אינו עובר בלא כלום באכילה מו"ש ולמעלה ועוד דפשיטא דאהשבת' דעי"ט ליכא לחיובא כרת דאינו אלא עשה דתשביתו ולא מצינו בכל התורה כרת בעשה כ"א בפסח ומילה דכתיבי בהדיא כדאית' ריש פ"ק דכריתות אבל היכא דלא מצינו בהדיא לא מוקמינן ביה כרת כיון דפסח ומילה חידוש הן לא ילפינן מנייהו וא"כ מוטב לאוקמא לדרשא אחריתא כמ"ש וכ"ת עדיין לא ידענא מיעוטא כ"א להשבתת שאור דעי"ט ומנ"ל מיעוטא דשאור דז' ימים. לאו קושיא היא דא"כ הדרא קושי' לדוכת' למה שבקיה להשבתה וסיים באוכל ה"ל לסיומי בהשבתה דז' ימים אי ס"ד דחייב כרת אהשבתה דז' ימים ומה ענין אכילה דז' ימים להשבתה דעי"ט אלא ש"מ דוקא אוכל בז' ימים חייב ולא משהה:

ועי"ל דכרת דחמץ הוא מיותר לגמרי דהא כתיב כרת גבי מחמצת ולקמן פרק כל שעה דף כ"ח דרשינן אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מנין משמע דמאליו הוי מסתבר טפי וכן משמע התם מדברי ריב"א ז"ל וא"כ קשה למאי הלכתא כתביה לכר' דהא נפקא מק"ו דמחמצת דהא בתורת כהנים דדריש מחמצת לשאור שקיל וטרי דנכתב חמץ ולא בעי שאור דאתי מק"ו כמו שהביא רש"י ז"ל בפי' החומש ותירוץ דהתם לא שייך הכא וא"כ ר"י דדריש לנתחמץ מחמת ד"א תקשי ליה אלא להכי אתא למעוטי השבתה דלקמן ריש פרק אלו עוברין דרש ר"א להאי קרא נמי למעוטי תערובות חמץ מחמץ ה"נ נדרוש מאוכל למעוטי השבתה ואין להקשות לנתחמץ מאליו דז"א כיון דבלאו הכי כתב לחמץ ומחמצת ודרשינן מחמצת למחמת ד"א א"כ פשיטא דגם בכרת הוי פירושו הכי ואצ"ל לר"י דדריש מדאפקיה בלשון מחמצת:

שם ד"ה דברי ר"י תימא דתנא דבי ר"י נ"ל מקרא אחרינא וכו' ולע"ד אומר דמאן לימא לן דתנא דבי ר"י נפקא ליה מהאי קרא דהא בהאי קרא לא מוכח דמיירי בעי"ט דהא י"ט פשיטא דנקרא ראשון כדכתיב מיום הראשון כו' תדע דהא לא קאמר תנא דבי ר"י אלא מצינו שנקרא ראשון שמצינו פעם א' שנקרא ראשון וכ"ש שנקרא י"ט ראשון ראשון וא"כ מנלן דאי"ד קאי ואפשר דהתוספות לטעמי' ס"ל דאביי דייק מיתורא דקרא וא"כ גם תנא דבי ר"י יליף בג"ש מדאייתר קרא ש"מ לעי"ט דלי"ט לא צריך קרא וא"כ גם תנא דבי ר"י נפקא ליה מרומיא דקראי דאביי אלא דאביי נפקא ליה מאם אינו ענין. א"כ ע"כ ראשון קודם משמע ותנא דבי ר"י ס"ל דכתביה לג"ש ולישנא לא משמע הכי דהל"ל נאמר כאן ראשון ול"נ דלא הביא התלמוד תנא דבי ר"י דהוא יליף מהא אלא גם תנא דבי ר"י אית ליה ילפותא אחריתי אלא דמביא אמלתי'