מגיני שלמה קפז

כוונתו מדאיקרי בשם חטאת הוי היקש אלא כוונתו דגבי שמיעת הקול בעשירות מביא כבש לחטאת ובדלות מביא שתי תורים א' לחטאת והב' לעולה וא"כ קאמר מדאמר קרא שהראשון יביא לחטאת משמע שהוא במקו' חטאת כבש א"כ הקשו הכתו' שדינו כחטאת בהמה כמו כמשפט דעולה דדרשינן הכי אלא דבעולה לא הוי דרשינן בלא כמשפט אבל בחטאת ממילא משמע כיון דאיקרי חטאת כמו חטאת בהמה משמע שבאה תמורה ודינה כמותה אבל בשאר דוכתי לא ילפינן מדאיקרי עולה או חטאת דינה כמותה דאין זה היקש ונתיישבה קושיא ג' וק"ל:

ועי"ל דאין זה היקש גמור אלא הוי כמו מה מצינו וא"כ בעולת חובה לא גמרינן במה מצינו מעולת נדבה דב"ש היא דלא יליף חובה מנדבה כדאיתא התם וכן חטאת נזיר ס"ל בזבחים דלא כר"א בן הקפר דאמר נזיר חוטא ולא הוי חטאת ממש והוי כמו נדבה לגבי חטא' חובה ולא מהדדי משא"כ תרווייהו חובה נינהו:

ע"ב ד"ה מה חטאת פ"ה דהא סברא וכו' עד וקשה דבסמוך וכו' ורש"י ז"ל ס"ל דקרא דזאת התורה כיון דכתיב ביה אשם ושלמים בבהמה מיירי אבל בקרא דבתריה דכתיב ביה להקריב את קרבניהם סתם כל הקרבנות במשמע אפילו עוף שהרי ביום צותו לאו אקרא קמא קאי שהרי אשר צוה ה' את משה הפסיק הענין ועוד דאי אדלעיל קאי הל"ל ביום צותו להקריב' ומדקאמר את קרבניהם משמע דאפילו אשאר קרבנות קאי ומיהו זה יש לדחות דדרשינן מיניה בכור ומעשר ופסח וכמ"ש התוס' אבל הוכחה ראשונה קיימת:

שם ד"ה ואינו מבדיל פ"ה כיון דכתיב כו' וק' לפי' דלקמן ריש פ"ב כו' אין ספק בעיני שהתוס' ז"ל לא ראו מה שפי' רש"י ז"ל ד"ה א"א בעוף דלכתחילה אצרכוהו רבנן תרתי וכו' וא"כ מן התורה אפילו מצוה ליכא אלא דרבנן החמירו וא"כ איכא הבדלה אבל סימן א' דעוף כתיב בקרא בהדיא כדילפינן לקמן אלא דרחמנא אגמריה למשה דרובו הוי נמי ככולו ולעולם כלו עיקר וליכא הבדלה ופשוט הוא וק"ל:

דף כב ד"ה ת"ל והקריבו מה שפ"ה דאיפכ' למה לי וכו' אין נראה וכו' לא ידעתי מאי קשיא דודאי מומלק והקטיר נפקא לן הבדלה ג"כ דכיון דאיתקש מליקה להקטרה אין היקש למחצה אלא דבלא והקריבו הייתי אומר דכמשפט כיון דאחטאת העוף קאי דהכי משמע פשטיה דקר' מדסליק מיניה כדפי' רש"י אימא איפכא דאין היקש למחצה ואיתקש לגמרי לחטאת העוף דאינו מבדיל נמי השתא דכתב והקריבו שיש חילוק בין חטאת העוף לעולת העוף זכינו לדין לומר דאין היקש דמליקה והקטרה למחצה דהיקש דחטאת העוף חלקה התורה עצמה וא"כ היקש דמליקה והקטרה תוכל להקישו לגמרי ונלע"ד שאין כאן ספק כלל והמדקדק בדברי רש"י לקמן גבי אי לאו והקריבו יראה מבואר דברים אלו:

שם ע"ב ומה תורים ובקונ' פי' דלא בעי אלא לעיכוב מנ"ל כו' וקשה כו' ולא ירדתי כלל לסוף קושיי' התוס' ז"ל דנהי דתורים גדולים משמע מ"מ מי כתיב תורין דווקא דכל מדות התורה כן הוא דקרא כתיב חד ואינך אתא מא' מהמדות כדלקמן דטריפה כתיב בהדיא בעגלה ואי לאו מיעוטא ה"א דגם בשחיטה כשירה מק"ו וכן איפכא וכן בלוים כתיב שני' וילפינן גם מומין וכל התלמוד מלא מזה וא"כ אע"ג דכתיב גדולים הוי אתא מק"ו דגם קטנים כשרי' אפי' לכתחיל' וקושיי' התו' אתישבא מ"מ שפיר דהכי יליף בק"ו ומה תורין שאין מפורש בהן הקטנים ולא הוכשרו בהן בפי' הוכשרו גדולי' ב"י שהוכשרו קטנים בפי' לכ"ש וכיוצא בהן פי' רש"י בהדי בב"מ פרק הפועלים דף פ"ח גבי ומה שור שאינו אוכל במחובר ועכובא דכתב רש"י כוונתו מנ"ל למעט גדולים דנהי דקטנים כתיב מ"מ לא כתיב קטנים ולא גדולי' ואימא גדולי' אתי מק"ו:

ואל אלקים יודע כי כמה ימים אחר זה מצאתי שמורי מהר"ם ז"ל הרגיש בזו ותמה על התו'. ותירץ דהל"ל מלתא דמשתמע מיניה גדולים וקטנים ולמה כתב תורין דמשמע גדו' ע"ש ואני שמעתי ולא אבין דמאן לימא לן דאיכא מלתא דמשתמע מיניה תרווייהו דלמא גדולים לית להו שמא אחרינ' אלא תורין מדלא כתיב בני וקטנים מקרי בני וא"כ כתב רחמנ' חדא ובאידך סמך אק"ו וכיוצא בזה מצינו:

ועי"ל דעכובא כפשטיה דנהי דכתיב קטנים ולא גדולים היינו למצוה אבל לעכב בדיעבד מנין דפסולין משמע אפי' בדיעבד וכיוצא בזה פריך לעיל דף י"ג וא"כ א"ש כל הקושיו' דודאי תורין משמע דוקא גדולים מ"מ בדיעבד מנין וכן ב"י קטנים משמע ולא גדוליה למצוה אבל לעכב נילף ק"ו ומה תורין שלא הוכשרו קטנים למצוה כו' הוכשרו גדולים אפי' למצוה ב"י שהוכשרו קטנים למצוה א"ד שלפחות בדיעבד יוכשרו גדו' ומייתי רבא מדכתיב כמה פעמים בני שינה הכתוב לעכב דלא כפי' התו' בדבור שאחר זה דכן משמע דברי רש"י ד"ה לא לישתמיט. ומ"ש התו' דבחד בני הוי מצי למידרש לדברינו א"ש דה"א למצוה ומ"מ הראשון נראה עיקר:

דף כ"ה ד"ה ואפי' כלי שטף פ"ה דלא מבעי' וכו' וקשה לפירושו דא"כ וכו' י"ל לפי' רש"י ז"ל דהאי ואפי' כ"ש תלמודא קאמר לה ואין הכוונה דמקרא נפקא לן ואפי' כ"ש דזה נלמד כבר מכל האוכל אלא תלמודא קמ"ל האי דינא לאפוקי מקושית ר"א דמקשי בפסחי' דלחזי תנורא כמאן דמלי טומאה והוי כמי שנגע בשרץ עצמו ויהיו טמאים קמ"ל דלא כדמשמע התם:

ועי"ל דהוי רבות' אפילו אם השרץ הוא באויר החיצון ונוגע בגב הכלי הפנימי לא נטמאו דודאי אם היה הכלי טמא מחמת אויר החיצון לא היה חוצץ והוי כאלו הכלי הפנימי אינו ונמצאו האוכלין תלוין באויר כלי החיצון אבל עתה שאין כלי הפנימי טמא מחמת אויר החיצון אלא מחמת שהשרץ נוגע חוצץ הכלי נגד האויר כיון שאוכלין הנתלין בפנימי לא היו טמאים אפי' אם הכלי הפנימי הוי כאלו אינו אלא מחמת אויר החיצון שהרי הם אינם נוגעים בכלי ואויר החיצון אינו מטמא הכלי הפנימי לא נחשב הכלי הפנימי כאלו אינו נגד האויר. ומ"ש רש"י שאין הפנימי טמא משום דנגע בחצון אין להקשות דא"כ הוי טמא מחמתו מ"מ חוצץ נגד האויר י"ל דאי הוי טמא מחמת החיצון לא הוי חוצץ בפני האויר כיון שהחיצון עצמו אינו טמא כ"א מחמת אויר והוא מטמא הפנימי א"כ גם הפנימי נטמ' מחמת אויר ועוד דרש"י נקט האמת דהא בלאו הכי מיותר הוא דכיון דכתב רש"י אח"כ דהפנימי אינו מיטמא מאויר א"כ כ"ש שאינו מיטמא מחמת חיצון דהוא גופי' לא נטמא כ"א באויר והיה זה בכלל מטמאיך לא טמאוני ואת טמאתני אלא רש"י נקט האמת:

וא"כ נתיישבה גם קושי' השנייה:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם