מגיני שלמה קסז

להוזיל במקח כ"כ בהא פליגי וסבר ר' יוסי דאע"ג שהויתור הוא יותר מדרך דעלמא מ"מ אין זה מתנה אלא ויתור מחמת מקח שנצרך למעות וויתר הרבה וא"כ לקמן מודה ר"י משום דא"ל אי זבינת בדינר היו מוזלין גבך כמו שדרך המקח להיות וא"כ עברת על דברי ולעד"נ פשוט דבכל טעות במקום שנתאנ' שתות או יותר אמרינן נמי בהכי דמה שדרך התגרים להוזיל במקח גדול יותר ממקח קטן אין עולה מן המנין כלל וא"כ יש פשיטא לקמן העברה על דעתו ומה שהביא רז"ל ראייה ממאי דלא קאמר הא מני (ר"מ) (ר"י] היא נלע"ד דלשון זה מורגל היכ' דאין זה מקום הדין אלא אגב אורחיה קמ"ל נמי האי דינא כמו שאמר ר"ל בגיטין פ"ב כאן שנה ר' אין השואל רשאי להשאיל שדין זה אין שם מקומו אלא אגב קמ"ל וכן ביבמות פרק החולץ כאן שנה ר' לא ישפוך אדם מי בורו כו' כאן שנה ר' אחות גרושה מדברי תורה כו' דבכולן אין מקומן כאן אלא שר' שנאן כאן אגב אורחיה ונ"ל דדבר זה שייכא במאי דאמרינן לעיל ס"פ מציאת האשה דכל בריית' דמיתני בי ר"ח ור"א פשטא לה ממתניתין א"כ כל ברייתות צריך להיות להם עיקר במתניתין ודברים אלו לא נמצא להם עיקר במקומם וקאמר ר"ל כאן שנאם רבי ורמזם במשנה אגב ולא שייך לומר הא מני אא"כ היתה עיקר מחלוקת דר"י ור"א בדינא דמתניתין אבל הם פליגי בשליח דעלמא ששלחו בעל המעות לקנות לו אלא שר' סתם במתניתין האי דינא גבי אלמנה שמכרה לעצמה וה"ה בשליח לקנות לבעל המעות כנ"ל:

דף צ"ט ע"ב דיה ה"ג בכל הספרים כו' ופ"ה קשה חדא כו' לעד"נ דלא קאמר הא תנן משום דבמשנה אין הדין מבורר דהא רב חסדא גופיה מפרש מתני' התם דף נ"ז מאי אין להם אונאה דאינו בתורת אונאה דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר ואע"ג דרש"י ז"ל והתוספות ז"ל מפרשים דרב חסדא אהקדש לחודה קאי היינו משום דמוכח בכל מקום דאין אונאה לקרקעות כלל אבל מתניתין גופה איכ' לדחויי. לכן קאמר והאמר מר כלומר והא ק"ל לפי שהוא פשוט בפי כל האמוראים דאין אונאה לקרקעות. עוד יש לפרש לפי מה שפירשו התוס' לקמן דאיתר משתות קאי א"כ ממתניתין אין ראייה דהא פליגי אמוראי התם דאיכ' למ"ד התם דאונאה אין להם. בטול מקח יש להם אבל בלשון אמוראי מקרי אונאה אפילו בטול מקח וכמ"ש ר"ת ז"ל לעיל ולקמן אלא דלפי זה היה קשה למה מחק רש"י הגרסא והא מר הוא דאמר כו' דהא ר"נ הוא מרא דשמעת' דס"ל דאין אונאה אפי' ביתר משתות כדאמר בהמקבל כמו שהביאו כל הפוסקים ומה שהקשו במאי הוו טעו רבה ור"ח נ"ל דה"פ דרבה ור"ח לא ס"ד סבר' דלתקוני שדרתיך כו' אך איבעי' להו כי היכי דאמרת לא' ואפי' לק' אע"ג דלא אמר בע"ה אלא לא' מ"מ ס"ל דבמאי דלא התנה עמו בהדי' שלא לעשות הוי ידו כיד בע"ה וכי היכי דהבע"ה גופיה הרשות בידו למכור למי שירצה ה"ה שליח א"כ נימא דאע"ג דטעה שליח ישאר המקח קיים בטעותו כיון דאין אונאה לקרקעות וזכה הלוקח באונאה ואין בע"ה יכול לבטלו או דילמ' כולי האי אין כח לשליח להזיק לבע"ה אבל הא לא ס"ד דרבה ור"ח שיבטל שליחותו לגמרי ואפי' שלא יהיה היזק כגון שיחזיר האונאה יהיה המקח בטל דזה לא הוי ס"ל רק איבעי' להו אם ישאר המקח בטעות כי היכי דגבי בע"ה קיים אפי' בטעות גבי קרקע ה"נ שליח כיון דאמרינן דבסתמ' כשלא ציווהו הוי ידו כיד בע"ה א"ד אין כח בידו להזיק לבע"ה והנזק חוזר ומ"ש רש"י ד"ה אע"ג דטע' כו' דמקחו קיים היינו כפי שמכר ואין חוזרת האונאה כדאמרינן פחות משתות נקנ' מקח שפירושו נקנה מקח כמו שמכר ואין האונאה חוזרת וקאמר בהא לא קאמינ' ופרכי והאמר מר אין אונאה כלומר מ"ט דכיון שיש כאן מכירה רק האונאה חוזרת למאי דסלק' דעתייהו דלא שליחותיה א"כ הוא כבע"ה ואי תחזור האונאה נמצא שיש אונאה לקרקעות. וזה אינו א"ל ה"מ כו' ר"ל שאין כאן שליחות כלל דלעוותיה לא שויה שליח כלל וא"כ אם עוות נמצ' שהוא כמו אחר שמכר של חבירו דאין המקח כלום אפי' אי מחזיר האונאה ונמצ' שאין כאן מכירה כלל והשת' מייתי ראייה שפיר כי היכי דגבי תרומה אם הוסיף יותר מעשרה אין תרומתו תרומה לגמרי ואפילו א' מנ' בטל ה"נ אי טעה אפילו אי יחזיר אינו כלום:

והשתא אין להקשות כיון דהוו ס"ל בבעיא שלהם דיש סבר' שבשליח לא יתקיים המקח מה הקשו מאין אונאה דלמא קאי אבע"ה. דלאו קושי' היא דהקשו מה טעם אע"ג דאין כח בידו להזיק מ"מ כיון שמכירתו מכירה איך כפסוק אונאה בקרקעות להזיק ללוקח מה שזכתה לו תורה באונאה. או נוכל לומר שמקשה כיון שאין אונאה והוא עשאו שליח בקרקע סתם ולא פי' מסתמ' נתן לו כח כדין קרקע כיון שלא התנה עמו ומשני דלתקוני עשאו שליח כו' ודבר זה אורחיה דתלמוד' בדוכתי טובא דאיבעי' להו אי נימ' האי סבר' לחיוב או האי סבר' לפטור וכי משיב לו חד' סבר' פריך מאידך סבר' והא איכ' סבר' איפכ':

דף ק' ד"ה והא אמר רב נחמן כו' הנה רש"י גרס שם בהדי' כן ושם נפרש בע"ה:

ע"ב ד"ה ולא בלאו' במקום אחר פירש"י ז"ל כו' לעד"נ דלישנ' דרש"י כאן נמי משמע כן שכתב בלאות שחקי בגדים שהביאה לו בשומא ולבשן הוא אינו מחזירן לה ביציאתה עכ"ל ואין משלם לה גם לישנא דשחקי בגדים לע"ד אין לפרש כ"א אשחקין הקיימין שאינו מחזרים דאם בלו וכוונתו שאינו מחויב לשלם שחק שנשחקו הבגדים אין זה לישנא דשחקו בגדים דהל"ל שאינו מחזיר לה מה שנשחקו בגדיה או בגדיה שנשחקו אבל שחקי בגדים משמע בשחקין הקיימין שקורין האדר"ן בל"א ודוחק בעיני לפרש דהביאה לו בתחלה שחקי בגדיה ולבש השחקין ובלו לגמרי דמה לו לתנ' למנקט דיניה אשחקין ה"ל למיתני אבגדים שבלו וע"כ מ"ש רש"י שהביאה לו בשומא אבגדים קאי לא אשחקין. ונראה לישב דרש"י ס"ל דמיירי בשחקין שנותרו בשעת שנמצאת איילונית או שמיאנה והוא הוציאן אח"כ כגון שמכרן או פזרן והיינו דקאמר בגמ' אי דאיתנהו או דליתנהו ולכן לא קתני בלאותיה קיימין כיון דמסיק דמיירי בליתנהו וקמ"ל התנא דאע"ג שהוציאן לאחר שמיאנה או לאחר שנמצאת איילונית אפ"ה פטור אי בממאנת משום דאמר כשאוציאנה אחזיר כדפי' רש"י לקמן ואי באיילונית מיירי לפי קושית המקשן בנצ"ב דכיון שיש לו רשות להוציאם אע"ג דנמצאת איילונית מ"מ כל זמן שלא גירשה הוא מוציא ברשות ולפי המסקנ' משמע מדברי רש"י דאפי' בנ"מ מה שהוציא הוציא שרש"י כתב בקושי' אם באת לחלוק בהן כו' משמע דבאמת אין לחלוק בהן וכן פי' הר"ן ז"ל דבריו ומ"מ לישנא דרש"י שכתב בקושי' ד"ה ואי דליתנהו ומשום שלא היה לו להעלות בדעתו שהיא איילונית אתה פוטרו צ"ע שהרי לפי פירושם יתפרש אי דליתנהו שהוציאן אחרי שנודע לו שהיא איילונית דלא שייך האי טעמא ואפשר דלמאי דס"ד האי טעמ' היינו מוכרחין לפרש ולא בלאות דליתנהו לגמרי שבלו קודם שנמצאת איילונית אלא שרש"י פי' לפי האמת דאין הטעם משום דלא אסיק אדעתיה שהרי לפי האמת אין מחזיר באיילונית אפי' בלאות דנ"מ וכמ"ש א"כ אין הטעם משום דלא אסיק דא"כ ה"ל לשלומי בלאות דנ"מ דמאי עבידתיהו גביה אלא ע"כ כיון שהוא מקח טעות אין משלם כלום לגמרי וס"ל לרש"י דלישנ' דבלאות א"א לפרושי כ"א אשחקין ולא בגדיה שבלו ועוד דאי בלאות הוי פירושו מה שבלו איך קאמר בבריית' בלאותיה הקיימין דאם בלו איך קיימין אלא ע"כ בלאות פירושו שחקין וא"כ איך קאמר במתניתין דאין לה שחקין והלא כל הבגד אין לה ואין כאן שחקים כלל ולפי התוספות ז"ל נ"ל דס"ל דבגדי צאן ברזל קרויה בלאות שיש לו רשות לבלותן והוי בלאות שם דבר אבגדי צאן ברזל שהן נקראין בלאות וא"ש מתניתין ובריית' אבל רש"י לא ס"ל האי פירוש' וא"כ המקשן לא נחית להכי כמו דצ"ל ע"כ במאי דפריך אי דאיתנהו שיש להקשות ע"ז היכי ס"ד הכי הא לא קתני בלאותיה קיימין אלא ע"כ המקשן