מגיני שלמה קמז

דגם ליטמא לה הוי בחופה הן אמת שלא כתב רש"י נדרים ואפשר דבהא ס"ל כחכמים מיהו לישנא דרש"י לא משמע הכי שכתב ולכל דבר איש כאשה צ"ל דאף דרב ס"ל ג"כ דעד שתכנס לרשותו הוי חופה דהא קאמר חוץ לתרומה ומתני' כמשנה אחרונה מ"מ בנדרים ס"ל דאף דבכלל דברי חכמים ליכא כ"א חופה מ"מ מסירה הוי שם כמו חופה כיון דגם רבנן ס"ל דע"ד בעלה נודרת לא חשו כ"כ לסמפון אבל שמואל ור"ל דאמרו חדא מלתא אם איתא דגם בנדרים ס"ל ה"ל למימר נדרים דהוי רבותא טפי כיון דבכלל דברי חכמי' ליכא כ"א חופה כמתני' דהכא:

וזה אמת ויציב בלי פקפוק ונסתלקה תמיהת הב"י הנ"ל והתימא עליו שכתב לקושיא דמתני' משמע תכנס לרשותו מסירה ולא ראה דברי התוס' דכאן שתכנס לא משמע כ''א חופה אף כי הביא סוגיא זו ודברי התוס' בדבור זה ואישתמיטתיה דברי התוס' ועו' תימא עליו שהביא דברי הר"ן לסיוע ואישתמיטתיה דברי הר"ן דפ' נערה שהבאתי לעיל דכתב בהדיא עד שתכנס לרשותו עד שתכנס לחופה גם למטה פסקא המתחלת והא דאמר כתב ורבנן סברי כו' כי מפרנס לה נמי לא על דעתיה נודרת עד שתכנס לחופה ומיהו כיון שנכנסה לחופה אפי' חופה דרבנן כו' הרי מבואר בדבריו דפירוש המשנה היא חופה הן אמת כי בפ' ואלו נדרים דף פ"ט כתב דמסירה הוי כנשואין שזה הביא הב"י ז"ל ראיה מדבריו ויש לתמוה למה הביא מדברי הר"ן ולא הביא מן התלמוד גופיה דקאמר התם לאתויי עפר האב כו' דאין הבעל מפר בקודמין דמזה למד הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' נדרים שהביא ג"כ דין זה והנה הרב הב"י ז"ל הביא ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל ולא הביא מדברי התלמוד שהרי אין בלשון הרמב"ם ז"ל יותר מדברי התלמוד שכתב שאם מפר האב כו' אין האב יכול להפר שהרי יצאה מרשותו ולא הבעל שאין הבעל מפר בקודמין ונראה שלמד הב"י מדכתב שאין הבעל מפר בקודמין משמע הא נדרים שנודרת אחר המסירה מפר וזה מוכח מדברי התלמוד ג"כ שגם בתלמוד קאמר הכי אבל נ"ל שאין ראיה משם דאין כוונת התלמוד כ"א לפרש דזה הכלל דאין מפר בקודמין לאתויי מסר אפי' אם יכול להפר אח"כ כגון הא דאמרינן לקמן פ' אע"פ איכא בינייהו קבל מסר והלך ופי' רש"י אם קבל המומין עליו דאז ליכא למיחש לסמפון דאז מותרת גם בתרומה ומפר נדריה אפ"ה אין מפר בקודמין דהיא אשתו גמורה אלא שחכמים החמירו משום סמפון ועשאוה כארוסה והיינו לחומרא אבל לקולא שיפר עם האב בקודמין לא דמרשות האב ודאי יצאה במסירה וא"כ אף דלסימפון ליכא למיחש כיון שקבל מ"מ כיון שאין שותפות האב אין הבעל מפר דמה שהארוס מפר בקודמין היינו משום שותפתיה דאב כדאית' שם ריש פ' נערה המאורסה אבל מסר האב לחודה לא מפר ולא נחית התלמוד כ"א לפרש דזה הכלל מרבה אפי' אי איכא הפרת הבעל מכאן ולהבא וכה"ג איכא טובא בתלמוד ובזה נתישבו דברי הר"ן שלא יהיו סותרין דברי הר"ן דנערה ואפשר שזה ג"כ כוונת הרמב"ם ז"ל אלא שקצר והביא לשון הגמר' כדרכו ולדברי רש"י י"ל עוד דסוגי' דהתם כרב ולשמואל ור"ל זה הכלל לאתויי כמ"ש אלא שדברי הטור אין נ"ל לפרש כן דכיון דסוגיא דתלמודא הוה כרב משמע דהלכתא כרב וכללו של דבר דברי רש"י כני' הם ואין כאן תפיסה עליו והרב הב"י ז"ל תירץ בענין אחר דלא קשיא מתנא דבי ר"י דשם לא מוכח כ"א דיצאה מרשות האב אבל שתכנס לרשות הבעל לא מוכח מידי וכן משמע מדברי הטור אלא דמדברי רש"י לקמן לא משמע כן שכתב היאך אני קור' בה כו' לפי' בא כתוב זה ולימדך שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה כו' משמע בהדיא דהיא ברשות בעלה ומ"מ הרווחנו בתירוץ זה לישב השגת התוס' לקמן ד"ה היאך על רש"י ז"ל ועי' לקמן:

דף מ"ט ע"א ד"ה ואימא ה"מ ומה שפי' בקו' כו' קשה דאי אמתניתין כו' כבר ישבה רש"י ז"ל שכתב וכיון שלא נפקא לן מסירת שלוחים כו' פי' לדבריו דהא ע"כ לאו ממשמעותא דבית אביה נפק' דהיינו בית ולא בדרך דא"כ אפי' בלא מסירת שלוחים ואפי' אי פירושו מאן לימא לן דכשמסרה לשלוחים לא ברשותו היא עדיין אלא ע"כ מיתורא דקרא נפקא וא"כ דייק דאוקמא קרא היכא דמסרה ואפקה מרשותו אבל היכא דהדרה חזרה לרשותו דתפסת מרובה תפסת ובמאי דתוכל לאוקמא רבויא שלא למעט טפי עדיף וכמו שפי' רש"י לעיל ג"כ ד"ה ואימא פרט דייק אם מעטת כו':

וכבר הרגיש מהר"ש נר"ו בזה ודחאה באמרי פיו דהא כתב רש"י שאינו קושיא כ"כ דמשמע מדבריו שהיא בעיא גם קושיא קצת כיון דלא נפקא לן מיתור' דבית אביה וליכא קרא אחר המפורש יותר א"כ למה תנן במתני' סתמא:

כמ"ש רש"י בהדיא ואפי' אם היתה בעיא לא ק' כלום דה"ק כיון דלית לן קרא כ"א הדא יתורא מי נימא דמתני' לאו דווקא שהיא ברשות הבעל אפ"ה חזרה כיון דליכא ילפותא כמ"ש או יש ילפות' אחריתי ומתני' דווקא אבל בלאו הכי מהי תיתי נימא דמתני' לאו דווקא:

ד"ה היאך אני קורא בה וק' לר"י דמלזנות בית אביה נפקא נ"ל דבהא נצטרך לסברת הב"י ז"ל דמלזנות בית אביה לא נפקא לן אלא שאינה ברשות אב משעת מסירה אבל מאן לימא לן שהיא ברשות בעלה ואתא קרא ונדר אלמנה להורות שהיא ברשות בעלה דאם אינה ברשות בעלה א"כ גם בשעת מסירה טרם שנעשית אלמנה היה נדרה קיים כיון שמרשות אב יצאה ולרשו' הבעל לא נכנסה עדיין אלא שמדברי רש"י ז"ל לא משמע קצת כן שכתב איני יודע היאך אני קורא בה בית אביה או בית אישה ויש לישב דאין כוונתו ז"ל שתקרא בית אביה שיהא אביה מפר דזה ודאי לא ס"ד דמלזנו' בית אבי' נפקא אלא הכוונה דעדיין שם בית אביה עליה לענין שלא תכנס לרשות בעלה לא לענין שיהא מפר דלע"ד גם לפי' ר"י תקשי איך אמר תנא דבי ר"י היאך אני קורא בית בעלה כו' כיון דנתארמלה איך תקרא בית בעלה אלא ע"כ צ"ל דעדיין שם בית בעלה עליה שלא נתרוקנה רשות לאביה במיתת הבעל ה"נ ל"ש עוד יש לתרץ דע"כ לא גמרינן נדרים מסקילה דהא גבי סקילה מאורסה בסקילה א"כ נקראת בארוסין בית אביה וגבי נדרי' בארוסין יצאה מרשותו ואפי' נאמר דאתי בק"ו דאם ארוסין שנקרא שם בית אביה אפ"ה במסירה לא נקרא בית אביה מכ"ש נדרי' דמארוסין נפקא מרשותי' מ"מ כיון דמיתור' נפק' כמ"ש א"כ דלמא גזירת הכתוב הוא דאם מסרה לנשואין לא תהא בסקילה דומיא דבתולה ולא בעולה שפירושו בעולה אפי' בלא נשואין כדאי' בסנהד' פ"ד מיתות ובקדושין פ"ק אע"ג דגבי נדרים אין חלוק בין בתולה לבעולה ולעול' היא ברשות אב וא"כ גבי מסירה נמי נימא הכי דאע"ג דהקפידה תורה שלא מסרה עדיין מ"מ עדיין היא ברשותו אלא ע"כ לא גמרי מהדדי והא דאמר רבא ההוא כבר פסקה דבי ר"י דמשמע דגמרי מהדדי היינו כיון דגלי קרא בסקילה דמסירה הוי כנשואה וגם בנדרים מוכח מהאי קרא דהוי ברשות הבעל במסירה א"כ כיון שהן שוין ילפינן מנדרים כי היכי דגבי נדרים מהני מסירה והוי ברשותו אפי' חזרה ה"ה בסקילה אבל לכולה מילתא לא ילפינן והכי איתא בכמה דוכתי וק"ל:

ד"ה ונדר אלמנה תימא דהא איצטריך כו' נ"ל דבנדרים לאו מיתורא מייתי לה אלא ממשמעותיה דאסרה על נפשה דהא אסרה על נפשה כתיב כמה פעמים בפרשה בנשואה ובנערה וא"כ כיון דגלי קרא בנשואה כיון דאזלינן בתר אסור הנדר ה"ה איפכ' דהא בהא תלי' כדאית' התם וא"כ יתורא ל"ל אלא ע"כ אורחיה דקר' הוא ונפק' ממשמעותיה ואפילו תאמר דאתי מיתור' ואשר אסרה על נפשה לשום דרשא אחריתי אתי מ"מ קרא דנדר אלמנה הוא מיותר דנכתוב להאי