מגן אבות ד:ד

מאד מאד הוי שפל רוח. בא להזהיר על הגאוה כי היא מדה רעה ורז"ל הרבו להוכיח על זאת המדה הרעה ואמרו כל מי שהוא מתגאה דומה לעובד ע"ז והביאו ראיה מהכתוב שאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה כמו שנזכר בראשון מברכות ובא' מסוטה. ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה שנאמ' ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשיריהם תגדעון ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז שנא' תועבת ה' כל גבה לב וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך. וכאלו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כמו שנזכר בראשון מסוטה ובהמוכר את הספינה ואמרו עוד שאינו זוכה לתחיית המתים שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך מי שנעשה עפר בחייו עפרו ננער. ואמרו עוד כל מי שיש בו גסות הרוח אפי' שכינה מייללת עליו שנא' וגבוה ממרחק יידע ובילמדנו ובמסכת ערכין פרק יש בערכין אמרו שהנגעים באים על גסות הרוח שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת ואין שאת אלא גבוהה שנא' ועל הגבעות הנשאות וכן הוא בראשון מסוטה כלומר ולמתנשא ומתגאה ספחת ובהרת. ואמרו בסוטה פרק המקנא לאשתו אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה היה דעתו של רבא להתיר חלק קטן. וכן רב התיר לתלמיד חכם אחד משמונה בשמינית והיא המדה היותר קטנה שהיתה להם וקרויה קרטוב שהיתה אחד משמונה בשמינית לוג שהוא אחד מששים וארבעה בלוג ואמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה ואפי' זה השיעור הקטן אסר ונתן הטעם בזה מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב עינים רמות זד יהיר ובלשון חכמים גם רוח. ולפי שזאת המדה היא רעה ומביאה האדם לכפור במי שבראו שנאמר ורם לבבך ושכחת ה' אלהיך ואפי' המלך שאין בישראל מי שראוי להתגאות כמוהו נאמ' עליו לבלתי רום לבב מאחיו. ואמרו כי ארסטוטילס אמר במצותיו לתלמידו אלכסנדרוס אין מחשיבות הנפש שיתגאה המלך על העם. ונאמר על אחד מהמלכים כי היו אצלו אנשי' לילה אחד וקם הוא בעצמו ותיקן הנר אמרו לו למה לא צויתנו אמר להם מלך קמתי מלך שבתי. על כן הזהיר רבי לויטס על זה ואמר מאד מאד הוי שפל רוח וכן אמרו בפרק המוכר פירות אמר רב נחמן אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים ואינו חכם אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה שנאמר גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך וכל שכן אם מתיהיר בדברים אחרים. וכתב רבינו משה ז"ל כי אע"פי שבשאר המדות אינו שבח לאדם להפליג בהם והיותר טוב בהם שיאחוז בזה וגם מזה על ינח ידו. זה במדת הכיליות והפיזור שהם הפכים יש לו לאדם ללכת בהם דרך אמצעית לכלכל דבריו במשפט ולהיות נדיב. וכן אין לאדם להתרחק ממדת הכעס לגמרי ולא לכעוס הרבה אבל יכעוס במקום הראוי ויזהר שלא לכעוס במקום שאינו ראוי. וכן שלא יהא גרגרן ולא יסגף עצמו בתעניות ושלא יהיה מרבה בתשמיש ולא יפרוש לגמרי מהאשה ולא ימסור עצמו לסכנות ולא יהיה רך הלבב שלא במקום סכנה. וכן בשאר מדותיו ילך בהם באמצע הדרכים ולא יטה הרבה אל הימין או אל השמאל אבל במדה הזאת שהיא הפך לגאוה מאד מאד שלא תשאר בו אפי' מדה קטנה ממדת הגאוה. ודרך צחות נאמר שהלובש לבוש מלכות חייב את ראשו למלך ולבוש הקב"ה הוא גאות שנאמר ה' מלך גאות לבש ולא מצינו מכל מדות שמתגנה בהם האדם שמשבחים בהם להקב"ה אלא המדה הזאת שהיא גנות לאדם ושבח להקב"ה וכמו שהגאוה היא מדה מגונה וחייב האדם להתרחח ממנה כן ראוי לו להתקרב אל מדת השפלות ועל כן אמר מאד מאד הוי שפל רוח. ובואלה שמות רבה אמרו כי טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך. הלל אומ' השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי וראויים היו אלו הדברים להלל הזקן שהיה ענותן ומקרא מלא הוא גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. ובהרבה מקומות שבחו חכמים הענוה שאמרו במדרש חזית מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליסה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וזאת ראיה שיראת ה' גדולה מהחכמה והיא עטרה ויראת ה' היא עקב לסוליסה של ענוה סולייס הוא הסנדל ותחתיתו נקרא עקב והנה יראת ה' היא תחתית הענוה שנאמר עקב ענוה יראת ה' ורוצה לומר כי מה שהוא בראש החכמה ומעטר אותה הוא נחשב לשולי הענוה ועל זה נאמר בפרק אין עומדין על מה שכתוב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' ומי זוטר כולי האי ואמרו אין לגבי משה זוטר משל למי ששואלין ממנו כלי קטן ואין לו נדמה לו לגדול גדול ויש לו נדמה לו לקטן רוצה לומר כי יראת ה' אשר היא אצלנו גדולה אצל משה רבינו ע"ה היתה קטנה לפי שהיה עניו מאד. ואמרו בפרק א' מעירובין כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו שנאמר ושפל רוח יתמוך כבוד. ובמסכת תענית וכן בבריתא של קנין תורה אמרו לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ואמרו במסכת דרך ארץ לעולם יהא אדם כאסקופה התחתונה שהיא נדרסת שאם סותרים כל הבית האסקופה קיימת. ואמרו בילמדנו פרשת וירא בשבעה מקומות הקב"ה עושה עצמו עם חבורת הנמוכים כמו שמנאום שם מהפסוקים. וכן אמרו בפרק בני העיר כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה האל הגדול הגבור והנורא ואחריו עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים שנאמר כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו ואמר אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות וכן נזכר בירושל' בסדר זרעים וכן כתיב השמים כסאי וכתיב אחריו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ופסוקים אחרים כמו שזכרום בילמדנו. וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות וכן בבראשית רבה אין הקב"ה עושה דברו אלא אם כן נמלך בפמליא שלו וזה מענותנותו ולזה כתב בתורה נעשה אדם בצלמנו הבה נרדה ונבלה שם שפתם וזה קל וחומר לבני אדם שינהגו ענוה זה לזה שהקב"ה שהוא מתגא' על כל גאים נוהג בענוה כל שכן בני אדם. ובפרק נגמר הדין אמרו ששפלות רוח הוא יותר גדולה מהמקריב כל הקרבנות ותפלתו אינה נמאסת שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ומשה רבינו שבחו הכתוב והאיש משה ענו מאד אחר שלא קם כמוהו בכל נביאים הראשונים ואחרונים ואמרו בפרק כיסוי הדם גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם. במשה ואהרן נאמר ונחנו מה ובאברהם נאמר ואנכי עפר ואפר הרי השפיל עצמו הרבה אברהם שאפי' בעפר לבדו ואפר לבדו לא דמה עצמו שכל אחד מהם מועיל למלאכתו וכשנתחברו שניהם כאחד לא יצליחו לכל אבל עדיין אפשר למלאת מהם חריץ אחד אבל משה אמר ונחנו מה כלומר אין אנחנו כלום וזה כי לפי יתרון מעלת האדם תהיה שפלותו יתירה משה שהיה יותר גדול מאברהם היתה שפלותו יתירה ושם אמרו לא מרובכם חשק ה' בכם לפי שאפי' בשעה שאני פוסק לכם גדולה אתם ממעיטין את עצמכם אברהם אמר ואנכי עפר ואפר דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש וזהו שאמר הכתוב לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים כלומר ממעיטין עצמכם. ובפרק המקנא אמרו לעולם ילמוד אדם מדרכי קונו שהרי הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך מכולם כמו שנזכר בפרק ר' עקיבא ובפרק בני העיר בפסוק למה תרצדון הרים גבנונים ולא על ראש ההר אלא על הסנה השרה שכינתו ושם בפרק המקנא אמרו וכן בפרק יש בערכין כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר גבה עינים ורחב לב באותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו וכבר היטב הממשל במשלו לשבח איש שכל מה שהיה מוסיף מעלה לעצמו היה מוסיף שפלות וכה אמר רבו חמודתיו ולבו שח כעץ שחו ענפיו עת מגדיו פשו המשיל האדם לענף שאם הוא כערער הוא זקוף ומתגאה ואם הוא טעון פירות הוא מכביד ונשפל וכיוצא בזה אמרו רז"ל בפרק ראשון מסוטה והומכו ככל יקפצון וכראש שבולת ימלו שהשבולת הריקנית היא מתגאה ואותה קוצצין תחלה. וכתב רבינו משה ז"ל שהוא ראה בספר מספרי המדות שנשאל לאחד מהחשובים אי זהו היום ששמחת בכל ימיך אמר יום היותי בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות בין חבילות הבגדי' והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון והייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין והשתין עלי ותמהתי כמה תכונת העזות בנפשו וחי השם שלא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר בי כעס ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו. וכן כתוב בספר חובת הלבבות ובלא ספק שזה הוא תכלית השפלות עד שיתרחק מהגאוה. וראיתי כתוב בספר אחד כי מלך אחד שלח לאחד מהחשובים שיבא אצלו וכשבא אצלו אמר לו מה היית עושה אמר לו הייתי מסתכל כי כדור הארץ אינו כנגד הגלגל העליון אלא כביצת הנמלה בים הגדול וכדור הארץ אין היישוב בכולו אלא ברובע שלו ולא כל הרובע מיושב כי יש בצפון חלק ממנו בלתי מיושב והמיושב מזה הרובע יש בו הרים וגבעות ימים ונהרות ומדברות ושדות וכרמי' ומעט הוא המיושב במדינות ואני במדינה אחת מאלו המדינות שאין להם מספר ובתוך המדינה יש בה חנויות וחצרות ושוקים ואני בתוך אחת מהם ואיני אלא חלק קטן מהמקו' שאני שוכן בתוכו ואם כל כך הוא חלקי קטן בזה העולם וכל העולם אינו לפני בורא הכל כלום איך אתגאה בפניו. וכיוצא בזה אמרו בפר' אין דורשין על נבוכדנצר שאמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון כמו שכתבנו בחלק שני מזה הספר. והמסתכל בכל זה עם ידיעתו שהוא שפל שבשפלים בלא ספק יהיה לבו נשבר ונדכה ודוד המלך ע"ה שהיה נביא וחכם ומשל על כמה מלכים אמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה והיה אומר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם וכמו שהגאה נקרא בהרבה שמות של גנות כן שפל רוח נקרא בהרבה שמות של שבח ענו נבזה בעיניו דכא שפל רוח נשברה נדכה רך לבב ונכה רוח ולב נשבר ונפש שחה ובלשון חכמים צנוע. ואמרו רז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהיה קשה כארז לפיכך זכה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפלין ומזוזות. ור' לויטס נתן טעם לזה ואמר מאד מאד הוי שפל רוח כי תקות אנוש רמה אומר כי מי שיקוה שאול ביתו ותשלוט עליו הרמה שהיא בריה שפלה איך לא יהיה שפל רוח. ומה שאמר מאד מאד הוא לומר שאפי' משה רבינו ע"ה שנאמר עליו והאיש משה ענו מאד זה דקדק רבי יוסף בן עקנין ז"ל בספר רפואת הנפשות. ואחד מחכמי העכו"ם אמר תמיה אני ממי שעבר על פני מעברי השתן איך יתגאה ונאמר על אזדשיר המלך כי נתן ביד אחד מעבדיו העומדים עליו כתב ואמר לו כשתראה אותי כועס תנהו לי מיד והיה כתוב בו שוב לך כי אינך אלוה אבל אתה גוף שיאכל קצתו את קצתו ובקרוב ישוב רמה ועפר. ודע כי לא צוה החכם אלא שיהיה שפל רוח ושלא ידבר בגאוה ובוז אבל שיצוהו להזדלזל בפני הבריות חס ושלום כי תלמיד חכם חייב ליזהר מהזדלזל בפני עם הארץ. וכבר אמרו בפרק השותפין שרצו ובפרק המקבל רבנן לאו בני מסיקי באכלוזא נינהו והוא להעתיק אבנים לבניין העיר כדי שלא יזדלזלו בפני העם וכן אמרו האי צורבא מרבנן דידע סהדותא לחבריה לא ליזיל לבי דינא דזוטר מניה מאי טעמא האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף כמו שנזכר בפרק שבועת העדות ואמרו בפרק אלו קשרים כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה שנאמ' כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי וכן אמרו זה על תלמיד חכם המברך לפניו עם הארץ בפרק בני העיר. והענוה והשפלות אינם אלא לכבד בעליהם כמה שנאמר ולפני כבוד ענוה ונאמר ושפל רוח יתמוך כבוד ואפי' נפל החכם מנכסיו צריך להסתלסל בפני עם הארץ וזהו שנאמ' אם נבלת בהתנשא ואמרו חז"ל הסתלסל מבלי השתפל והשתפל מבלי התגדל. וכן כתב רבינו יונה ז"ל בפירוש משלי בפסוק טוב נקלה ועבד לו וזה מפני כבוד התורה לא לכבוד עצמו אלא לכבוד שמים להזהיר על כבוד התורה ולומדיה שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן:

רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרען ממנו בגלוי. בראשון מחגיגה נזכר שהלך להקביל פני ר' אליעזר. בשני מקומות נזכר חלול השם בתורה האחד במי שעובר על התורה בשעת השמד שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ולא תחללו את שם קדשי ואפי' על ערקתא דמסאנא אמרו בפרק בן סורר יהרג ואל יעבור והיא עבירה קלה שהיו נוהגים ישראל ששרוך נעליהם היה לבן כמו שהוא מוכיח בפרק הכונס בההוא דהוה סיים מסאני אוכמי ואם יאמרו לו החליף אותו בשחור כמו שהעכו"ם עושים והוא שעת השמד ובפרהסיא יהרג ואל יעבור. ויש בזה פירושים אחרים אבל זה הוא פירוש התוספות וזהו קדוש השם הנזכר בכתוב ואם לא עשה כן חלל את השם וכן בשבועת שקר נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ואין חילול השם גדול מזה שהוא גונב ממונו של חבירו בשם הנכבד והנורא. וכן אמרו חז"ל כי האדם הגדול בחכמה ויוצאים מתחת ידו דברים שאינם מתוקנים שהכל תמהים עליו הוא מחלל את השם וכמו שאמרו ביומא פרק אחרון היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא ליה דמי לאלתר שהבריות יאמרו מה הועילה תורתו של זה הלא הוא מעשיו מקולקלים יותר משאר העם ואע"גב שדעתו לפרוע לו אחר זמן מכל מקום הרי הביא עליו דבת רבים וכן אמר רבי יוחנן כגון אנא דמסנינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין אע"פי שעשיתי זה מחולשת גרסתי הבריות הם מרננים עלי ויבואו ללמוד ממני שלא באונס ולפי חשיבות החכם ולפי מעשה דורו צריכין שיהיו מעשיו מתוקנים בעיניהם ואם אינו עושה כן יש בידו זה העון החמור הנקרא חילול השם שאין כח בתשוב' ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין אלא כולן תולין ומיתה ממרקת כמו שנזכר שם ויותר הקפיד הכתוב על חלול השם שהיה מתחלל בגלוליהם בפרהסיא מהעבוד' זרה עצמה כמו שכתוב ביחזקאל ואתם בית איש ישראל כה אמר ה' אלהים איש גלוליו לכו עבודו ואמר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם כמו שנזכר בראשון מקדושין ובמדרש תהלים במזמור ה' אורי וישעי ובירושלמי פרק ארבעה נדרים. ואמר זה החכם כי אפי' חלל את השם בסתר נפרעין ממנו בגלוי וכתב רבינו שלמה ז"ל שנאמר תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל וכל כך למה כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו שמא יאמרו עליו ייסורין כאלו באו עליו כמי שעשה דברים רעים לפיכך אחד עשה בשוגג ואחד עשה במזיד בחילול השם מגולה הכל עכ"ל. רוצה לומר שאינו שוה הפירעון בשוגג כמו במזיד שאין כן מדתו של הקב"ה ולזה לא אמר התנא אחד שוגג ואחד מזיד שיהיה במשמע ששניהם שוין לגמרי אלא אחד בשוגג ואחד במזיד וכן כתב רבינו שלמה ז"ל דהכי גרסי וכן היא בספר רבינו משה ז"ל ומשמע זה הלשון שאין השיווי בענין הפירעון שיהיה שוה אלא לענין הגלוי הם שוים אלא דהשוגג פירעון קל שהרי חוטא היה שהיה לו להזהר ולא נזהר והתורה חייבה קרבן לשוגג ואמרה ונסלח לו מכלל שהוא חוטא הצריך סליחה ובמזיד יהיה הפירעון חמור וכן פירש רבינו משה ז"ל שהשווי הוא לענין הגלוי לא לענין הפירעון וכן אמרו על כיוצא בזה באחרון מיומא מפרסמין את החנפים מפני חילול השם כדי שלא יאמרו פלוני שבאו עליו ייסורין למה והם לא ידעו כי אין נסתרו כגלויו ומן השמים מפרסמין אותו שנאמר ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו כמו שנזכר שם. ובא' מקדושין אמרו אין מקיפין בחילול השם אחד שוגג ואחד מזיד. ופי' שאין ממתינין לו כחנוני המקיף עד שיעשה זכות כנגדו אלא מיד נפרעין ממנו אחד שוגג ואחד מזיד כל אחד כדי רשעתו: