מחצית השקל על אורח חיים תרנח:ב

(ס"ק ב) דמוליד כו להניח הכוס (שהוא מבושם ומריח) כדי לגמר היינו שמכוין שיגמרו ויתבשמו הבגדים ע"י כך. נקט שיראי. ר"ל דבגמ' במס' ביצה דף כ"ג אמרו סחופי כסא אשיראי אסור משום מוליד ריח'. אינו ממלאכה אלא הכיבוי וההבערה כ"ה שם ביש"ש. פי' ר"ל דכיבוי והבערה מאי שאטייהו הכא. לזה כתב דמהרש"ל בא ליישב מאי דקשיא עליו:

דהא דאמרי' דף כג כו' דבריו קצרים מאד. וצריך אני להאריך ולבאר כפי הבנתי לע"ד ובמה נחלקו מהרש"ל עם מ"א. דאמר ר' יהודא לעשן פירות דהיינו להניח בשמים ע"ג גחלת בוערות ולמעלה מן הגחלת יהיו תלוים פירות ויקלטו טעם וריח הבשמים בי"ט אסור. דתחלתו בהנחת הבשמים ע"ג גחלת מכבה ואח"ז מבעיר. ואע"ג דהוי לצורך אוכל נפש מ"מ כיון דאינו שוה לכל כפש כ"א למפונקי' לכן אסור אבל ע"ג חרס רותח שהוסק מותר להניח עליו בשמים ולעשן הפירות וז"ל דכיבוי ליכא והבערה נמי ע"י שינוי הוא כלאחר יד וליכא איסור דאורייתא. רבה אמר אפי' ע"ג חרס נמי אסור משום דקמוליד ריח'. וכ' רש"י וז"ל שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן כו' עכ"ל רבה ור"י דאמרי תרווייהו סחופי כסא אשיראי בי"ט אסור משום דמוליד ריחא כו' רבא אמר אפי ע"ג גחלים נמי מותר מידי דהוי אבשר' אגומרי. דאיכא נמי מכבה ומבעיר ומוליד ריח בגחלים ואפ"ה שרי [ע"ל סי' תקי"א במ"א מ"ש] ע"כ סוגית הש"ס ורצה מהרש"ל לישב מה שקשה על דבריו על מ"ש אם אינו מתכוין להוליד ריח כמו באתרוג אע"ג דהוי פ"ר מ"מ מותר דהא רבה אוסר אפי' ע"ג חרס משום דמוליד ריח בחרס אע"ג דודאי אינו מתכוין להוליד ריח בחרס אפ"ה אסור וניהו דלא קימ"ל כוותיה היינו משום דקי"ל כרבא דאפי' ע"ג גחלת שרי משום דהוי לצורך אוכל נפש ומ"ד אבשר' אגומרי. אבל במקום דליכא צורך אוכל נפש גם רבא מודה לרבה דאסור. וע"ז כ' מהרש"ל ליישב דשם עכ"פ הוי הבער' כו' ור"ל דהוי קשיא ליה למה אסר רבה ע"ג חרס משום מוליד ריח. אע"ג דמוליד ריח ליכא כי אם איסור דרבנן וכמ"ש רש"י וכנ"ל. וע"כ צ"ל דס"ל כיון דאינו אלא למפינקים אפי' איסור דרבנן לא הותר א"כ מה לו להזכיר איסור חדש דהיינו מוליד ריח. ת"ל דאיכא איסור הבערה. וניהו דהוין ע"י שינוי וליכא איסור תורה. מ"מ איסור דרבנן איכא וכמ"ש רש"י. אע"כ צ"ל דס"ל לרבה חד איסור דרבנן מתירים לצורך אוכל נפש אע"ג דאינו אלא למפונקים. אבל תרי איסורי דרבנן לא מתירי' ולפי זה כיון דאיכא גם מוליד ריח. דאיכא איסור הבער' ע"י שינוי וגם איסור מוליד ריח לכן אסור. ולפ"ז ס"ל למהרש"ל מסברא כיון דאיסור מוליד ריח הוא איסור קל בלא מתכוין להוליד ריח אע"ג דהוי פ"ר מותר אפי' היכא דליכא צורך אוכל נפש. אלא ע"ג חרס הואיל דבלא"ה יש איסור גמור דהיינו הבערה ע"י שינוי ניהו דלהאי איסור דרבנן גרידא הוי מתירים לצורך א"נ שאינו אלא למפונקים אבל בהצטרף לזה עוד איסור מוליד ריח אע"ג דהוא איסור קל וגם אינו מתכוין מ"מ אסור אבל היכי דליכא הבערה אלא איסור מוליד ריח ולא מתכוין לכך אפי' אינו לצורך אוכל נפש כלל מותר כן הוא דעת מהרש"ל וע"ז כתב מ"א. ומ"מ נ"ל כו דהא התם ליכא איסור משום הבערה כו' ר"ל דמ"א ס"ל דא"א לו' כדעת מהרש"ל דרבה אוסר משום דאיכא תרתי הבערה ע"י שינוי וגם מוליד ריח. דא"כ ה"ל לרבה להזכיר איסור הבערה דהוא העיקר לדעת מהרש"ל כנ"ל ולמה לא הזכיר רק איסור מולי' ריח אע"כ דרבה ס"ל ניהו דהבערה אפי ע"י שינוי מ"מ אסור מדרבנן. מ"מ היינו מתירים כיון דהוא לצורך אוכל נפש:

משא"כ מוליד ריח דאין בו צורך א"נ דהא אינו מוליד ריח בפירות כ"א בחרם ולכן אסור משום מוליד ריח לחוד. א"כ באתרוג נמי דאיכא משום מוליד ריח ואינו לצורך אוכל נפש אע"ג דאינו מתכוין מ"מ כיון דהוי פ"ר אסור ודע אע"ג דמ"א מסיק בסי' שי"ד דלא כת"ה אלא אפי' באיסור דרבנן פ"ר אסור מ"מ הוצרך להביא ראיה דאסור להוליד ריח באינו מתכוין והוא פ"ר דאסור. משום דמשמע מדברי מהרש"ל דאיסור מוליד ריח הוא איסור קל. וגרע משאר אסורי דרבנן:

ואם היה מאתמול על הבגד מותר כו' עיין סי שכ"ב ר"ל דאמרי' התם דמותר למלול עצי בשמים להוסיף ריח כיון דכבר איכא ריח. אבל באתרוג על הבגד דליכא בבגד ריח כלל והוי מוליד ריח ע"י האתרוג מחדש זה אסור וכ"ה בגמ'. א"כ ה"ה באתרוג אם היה מאתמול על הבגד שכבר קלט ריח מאתמול מותר כו' דהוי נמי רק תוס' ריח דשרי ואע"ג שכ' מ"א בסי' תקי"א בגד שמריח כבר מ"מ אסור ליתן עליו בשמים דמוסיף ריח חדש עיין שם מ"ש מ"א לחלק בין בשמים דשם ובין אתרוג דהכא ועיין מ"ש שם:

דע מ"ש הט"ז סק"ג דלולב מותר לטלטל לצורך גופו ומקומו דומי' דשופר. השיג עליו בספר ח"מ דדוקא שופר דאיכא תורת כלי עליו שמלאכתו לאיסור לכן מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו כדאיתא סי' ש"ח אבל לולב דאין עליו תורת כלי אפי' לצורך גופו או מקומו אסור כמ"ש רמ"א בסי' ש"ח סעיף ז' בהגה ע"ש. ולענ"ד יפה דיבר. אע"ג דלכאורה משמע דלולב במה שמיוחד למצות מיקרי כלי. וא"כ בשבת הוי כלי שמלאכתו לאיסור. דהא קאי הש"ס בסכה דף ל"ג ע"ב אם ממעט ענבי הדס בי"ט והא מתקן מנא. וכן בדף מ"ב ע"א כ' רש"י הטעם דאסור להוסיף מים על הלולב בי"ט משום דטרח לתקוני מנא מ"מ נ"ל דע"כ ל' תיקון מנא לאו דוקא דמה שמיוחד למצות אין בזה תורת כלי וכ"מ בר"פ לולב וערבה במ ש התוס' על קושית הש"ס והא טלטול בעלמא הוא דאין עליו תורת כלי: