מחצית השקל על אורח חיים תרמט:יא

(ס"ק יא) ושל אשרה. אפי' נטעו ולבסוף עבדו. כ"מ בתוס' דף ל"ב ובע"ז דף מ"ז. והוא דבסכה דף ל"ב תנן לולב של אשרה פסול. ופריך והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר. ומשני מתני' מיירי באשרה דמשה ולכן פסול דכתותי מכתת שעוריה. ופירש"י והתוס' דר"ל ע"ז של ישראל היא נקראת אשרה דמשה (וע"ש הטעם) וע"ז של ישראל אין לה ביטול ואין לו תקנה ועומד לשרפה. וכשרוף דמי ולית ביה שעורא. ורבא מיירי בע"ז של גוי דיש לה ביטול. ואינו עומד לשרפה לכן דיעבד יצא מ"מ לכתחלה לא יטלנו. עוד כתבו התוס' בסה"ד די"ל דגם רבא מיירי בע"ז של ישראל ומיירי באילן שנטעו ואח"כ עבדו וקי"ל כרבנן דפליגי על ר' יוסי בר יודא במס' ע"ז דס"ל אפי' כה"ג אסור להדיוט אבל רבנן ס"ל כה"ג דנטעו ולבסוף עבדו. שרי להדיוט. א"כ ה"פ מתני' באשרה דמשה מה שאסרה התורה להדיוט דהיינו נטעו לשם ע"ז ובזה אפי' דיעבד לא יצא אבל רבא מיירי בנטעו ולבסוף. עבדו דשרי להדיוט ולכן דיעבד יצא מ"מ לכתחלה לא יטול דמאיס. וסיימו התו' ואיבעיא דכל הצלמים דף מ"ז דמבעיא ליה לר"ל המשתחוה לדקל לולבו מאי למצוה ולישנא קמא דהתם מבעיא ליה בנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרי להדיוט מ"מ אי מאיס לגבוה לישנא חאחריני מבעיא ליה אפי' נטעו מתחלה לשם ע"ז אלא שהוא ע"ז של גוי דא"ל ביטול. ובטלה הגוי ומבעיא ליה אי יש דיחוי אצל מצוה דהא קודם שבטלה היה נדחה ממצוה אי אחר ביטול חוזר ונראה או לא ולא נפשטה האי בעיא שם. וכתב התו' וז"ל ללשנא קמא דר"ל מספקא ליה בנטעו ולבסוף עבדו אי מאיס לגבוה. ה"מ למפשט מדרבא דאמר אם נטל יצא. אלא רבא ס"ל כלשנא בתרא דמבעיא ליה אם יש דיחוי אבל בהא פשיטא ליה דיצא עכ"ל תוס'. ולתי' בתרא דהתו' דרבא מיירי בנטעו ולבסוף עבדו. ודאי נראה דלא כמ"א אלא בנטעו ולבסוף עבדו בדיעבד יצא. דכן ס"ל לרבא. אע"ג דלחד לשנא מספקא ליה לר"ל בהא ולא אפשטא וה"ל למיזל לחומרא מ"מ לא שבקינין פשיטותא דרבא ולמינקט ספקא דר"ל. וכ"כ הר"ן להדיא ע"ש. אמנם מ"א נקט לחומרא כתי' קמא דתו' דרבא מיירי בע"ז של גוי. ולא דיבר כלו' מנטעו ולבסוף עבדו. א"כ אין ענין דרבא לאיבעיא דר"ל כלל וכיון דמספקא לר"ל בנטעו ולבסוף עבדו ולא אפשטא אזלינן לחומרא. ומ"ש מ"א ובתו' דע"ז ר"ל אע"ג דבתו' דמס' ע"ז משמע דאיבעיא דר"ל לא היה כ"א לענין לכתחלה אבל בדיעבד גם לר"ל פשיטא ליה דיצא (וע"ש במהרש"א ומהר"ם בתו' ד"ה מי מאיס) נקט כדברי התו' דמס' סכה דנראה מדבריהם דס"ל דאיבעיא דר"ל היתה לענין דיעבד:

וכן נראה מדברי התו' דסכה בתי' בתרא שכתב דהמ"ל מדרבא שאמר אם נטל יצא. משמע מדנקטו סיפא דרבא דס"ל לענין דיעבד מבעיא ליה וכן נראה סוף דברי תוס' שם. וכן מתי' א' דתו' נראה כן ע"ש. אולם מ"א לעיל סימן תקפ"ו ס"ק ו' כתב דהטור והרב"י ס"ל כתו' דע"ז איבעיא דר"ל היתה לענין לכתחלה. וצ"ל דמ"א כאן כתב דעת עצמו דלא כהטור וב"י ולחומרא: