מחצית השקל על אורח חיים סג:י

(ס"ק י) בפ' ראשונ' והרמב"ם לא כ' כו'. ז"ל הכ"מ פ"ב מהל' ק"ש על מ"ש הרמב"ם הקורא ק"ש לא ירמוז כו' ואם עשה כן אע"פ שיצא י"ח הרי זה מגונה. והקש' הר"מ הא בפ"ב דיומא דף י"ט משמע דבפ' שני מותר לרמוז. וא"כ למה סתם הרמב"ם ולא חילק. ותי' וז"ל ואפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה. אי נמי בפ' שניה מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא עכ"ל. ונקט מ"א תי' בתרא עיקר להחמיר. אך צ"ב לתי' בתרא אכתי אמאי לא חלק הרמב"ם וסתם הרי זה מגונה משמע אפי' בפ' שני וצ"ל דגם לתי' בתרא צ"ל דמה"ט סתם הרמב"ם כדי שלא יזלזלו בקריאתה אלא דלא ניחא ליה בתי' א' דמשום שלא יזלזלו לסתום נגד הדין כיון דבאמת בפ' שני אין בו איסור ואיך יסתום דמשמע אפי' בפ' ב' יש איסור משא"כ לתי' בתרא דבאמת גם בפ' ב' יש איסור אע"ג דלא הוי מגונה. והרמב"ם כ' סתם ה"ז מגונ' משמע גם בפ' שני ע"ז שפיר י"ל שעשה כן כדי שלא יזלזלו כיון דעכ"פ גם בפ' ב' יש איסור אף דלא הוי רק איסורא זוטא דהא לא הוי מגונה. והרמב"ם כ' מגונה אין זה כ"ה נגד הדין. ומ"מ קשה איך א"ל דגם בפ' ב' אית ביה איסורא א"כ הדרא קושי' הש"ס ביומא על רב לדוכתיה היאך הי' רשאי לרמז. נהי דרב בפרשה שניה הוי קורא מכל מקום הא איסורא איכא. ואולי י"ל כיון דלא הוי מגונה רק איסורא זוטא כה"ג שרי הואיל והוי לדבר מצוה. מיהו דאי הוי מגונ' אפי' לדבר מצוה אסור כמ"ש מ"א סק"ט. ודוחק: