מחצית השקל על אורח חיים תריב:ו

(ס"ק ו) מותר כו' ול"ד לחמץ כו' דאסור ליגע בו שמא יאכלנו. ומשמע שם ר"ל בב"ח סי' תרי"א:

דלהר"ן ומ"מ. הביאם מ"א לעיל סי תרי"א ס"ק ב' דס"ל דמה"ט התירו קניבת ירק מן המנחה ולמעלה. כדי שלא יצטרך לתקן הכל בלילה ותהי נפשו עגומה עליו ודוקא מן המנחה ולמעלה התירו כיון שהוא קרוב לזמן אכילה דומה למי שיש לו פת בסלו. ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה. אבל קודם המנחה לא הותרה דגזרינן שמא יאכל:

ולפ"ז מוכח דלדידהו (משא"כ לפירש"י בהאי דקניבת ירק הביאו ג"כ מ"א לעיל סי' תרי"א אין ראיה משם) אסור ליגע באוכלים ביוה"כ שמא יאכל ממנו. וכתב הב"ח דלפ"ז הא דתני ביומא דף ע"ז ע"ב תני דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואמר אביי משום שבתא. (פי' ר"ת שבימיהם היה מצוי מזיק ששמו שבתא שהיה חונק התינוק אם נתנו לו פת והנותן לא רחץ ידיו תחלה אף שנטל ידיו שחרית. וכתב ר"ת דאין אותו מזיק מצוי בינינו וכן כתב הטור סי' תרי"ג) אלמא דמותר לאשה ליגע באוכלים צ"ל דהתם מיירי בתינוק שאינו יכול ליטול הפת בעצמו. ולכן הותר לאשה ליתן לו:

ודוחק. ר"ל דדוחק לאוקמי הא דתני דבי מנשה דוקא בתינוק כהאי וא"כ משמע מהאי דתני דב"מ דלא גזרי' שמא יאכל:

כ"ג א"מ אונן. ר"ל ניהו דכהן הדיוט אסור להקריב כשהוא אונן. אבל כה"ג מותר מן התורה נהקריב אפי' הוא אונן. אלא כיון דאפי' כה"ג מ"מ אסור לאכול קדשים כשהוא אונן ס"ל לר"י דמדרבנן אפי ההקרבה אסור לכה"ג אונן גזרה שמא יאכל. ופריך מ"ש מיו"הכ. ר"ל דר' יודא א"ל דמתקני' לכה"ג מעיוה"כ אשה אחרת שמא תמות אשתו ובעי' וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו (וכ"ה דלא להוי ליה שני נשים דביתו כתיב משמע בית אחד דוקא לכן מגרש מערב יוה"כ האשה שיש לו כבר ומתנה עמה אם תמות אותה האשה שי"ל כבר ביוה"כ יחול הגט מעכשיו מערב יוה"כ ולאשה האחרת שמקדש עכשיו מקדש על תנאי ע"ש בגמ' באריכות ענין התנאי). ותיקשי מאי מהני תיקון אשה אחרת. הא מ"מ כשתמות אשתו הראשונה ביוה"כ יהי' אונן משום מיתת אשתו:

א"כ ש"מ דל"ג הואיל וכ"ע לא אכלי. וע"ק אמאי ל"פ בפשיטות מ"ש דבכל יוה"כ כו' ר"ל א"א דלכל אדם אסור ליגע באוכלים מחשש שמא יאכל א"כ תיקשי למה הותר לכה"ג ביו"כ להקריב נגזור שמא יאכל. וע"כ צ"ל משום דלא אפשר דע"כ צריך להקריב דרחמנא אמר א"כ גם שהוא אונן וניתוסף לו איסור אכילה משום אנינות מה בכך למה נגזר כיון דא"א בכל כה"ג לחוש לשמא יאכל. ואי משום דהוא טרוד ע"י אנינותו יש לחוש טפי שישכח ויאכל. ס"ל דאכתי לא אסיק סברת טרדה עד אח"ז כשהשיב לו מי לא מטרד כאשר יתבאר להבא:

אע"כ בוודאי ביוה"כ ל"ג. ר"ל אפילו בכל אדם וזה גם המקשן אסיק אדעתיה דלא חיישי' בשום אדם שע"י שכחה יאכל:

אלא ה"פ דחיישי' כו' ר"ל א"כ אמאי אסר ר"י לכה"ג להקריב אונן שמא יאכל הא ל"ח לשכחה. לכן כתב מ"א דל"ח שע"י שכחה יאכל אלא חיישי' ע"י טעות יאכל מתוך שיראה שמקריב אונן כו'. ולהכי פריך מיוה"כ שמקריב אונן וע"כ צ"ל לדעת מ"א דאין הקושיא שיאכל ביוה"כ. דהא ל"ח לשכחה. אלא כיון שרואה שמקריב אונן ידע שמותר להקריב אונן והא ר"י אוסר לו להקריב אונן ואין קושית המקשן כלל שנגזר שמא יאכל דבאמת ביוה"כ ל"ח לאכילה אלא הא סתם ר"י דלא יקריב אונן והא ביוה"כ ע"כ מקריב אונן. וע"ז משני ביוה"כ כיון דכ"ע לא אכלי הוא נמי לא יאכל ר"ל ר"י לא אסר להקריב אונן כ"א היכי דשייכה גזירה שמא יאכל והיינו בחול אבל ביוה"כ דל"ל שמא יאכל מותר להקריב. ואי ע"י שיקריב ביוה"כ כשהוא אונן וידע דאונן כה"ג מותר להקריב יטעה ויאכל גם בחול כשיהי' אונן:

הא בחול א"ל היכרא דאסור להקריב. ובזה אפשר לישב קצת דברי רש"י שכת' שם אהא דפריך וכה"ג מי חיילא עליו אנינות והא מגרשה ר' ל אם מתה ביוה"כ הלא מגרשה למפרע ע"פ התנאי המבואר שם באריכות כנ"ל וא"כ מאי פריך מעיקרא לר"י הא ביוה"כ מקריב אונן כשתמות אשתו כנ"ל הא לא הוי אונן כלל אפי' תמות ומשני נהי דאנינות לא חיילא אטרדי מי לא מטרד. ופירש"י ובקדשים בעי שמחה וגדולה דכתיב לך נתתיה למשחה כדרך שהמלכים אוכלים עכ"ל. והמובן הפשוט וא"כ אי יאכל ניהו דלא חל עליו אנינות מ"מ איכא איסורא בהאי אכילה הואיל וטרוד ואינו שרוי בשמחה ועפ"ז תמהו על רש"י בתוס ישנים בתשו' ה"ה ח"צ דמה לו לרש"י לבקש איסור אכילה משום דבעי' בשמחה ואיסור אכילת יוה"כ להיכן אזיל ע"ש ולפ"ד מ"א א"ש דודאי אין קושי' מקשן הראשון דנגזר ע"י הקרבתו יאכל ביה"כ כנ"ל אלא דהוי קשה ליה איך סתם ר"י דכה"ג אונן לא יקריב הא ביוה"כ לדידיה ע"כ מקריב אונן כנ"ל וע"ז פריך הא לא חיילא עליו אנינות ומשני דעכ"פ אטרודי מטרד וע"ז בא רש"י לפרש מה בכך מ"מ אונן לא הוי ולכן כתב דבקדשים אפי' באכילתן בעי' שמחה וגדולה כ"ש בהקרבתן וא"כ כמו שאסר ר"י לכה"ג כשהוא אונן להקריב ה"ה דה"ל לאסור לכה"ג להקריב כשהוא טרוד ואינו שרוי בשמחה:

והר"ן ומ"מ דגזרי בהאי דקניבת ירק כצ"ל:

מתעסק ומתקינו לאכילה. ר"ל אבל כה"ג ביוה"כ ניהו דמתעסק בהקרבתן אבל מ"מ אינו מתקנו לאכילה ולכן ל"ל כ"ה לאכילה כ"ש בנגיעה בעלמא דל"ל שמא יאכל:

ועיין במשנה ספי"א דמנחות כוונתו למ"ש מ"א סס"ק זה:

דדבר שראוי לאכילה בעין כו' וא"כ לא קשה מכה"ג ביוה"כ דאינו ראוי לאכילה דהא הוא בשר חי דאינו ראוי כ"א לנפש היפה:

ולכן החלות כו' דתנן פי"א דמנחות משנה ז' חל יה"כ בשבת החלות (ר"ל לחם הפנים שבכל' שבת היו מסלקים מן השלחן ונותנים עליו לחם הפנים חדשים ולחם הפנים שהיו מסלקים היה מתחלק בין הכהנים וזמן אכילתו הי' ביום וליל מוצאי שבת שאחריו ולא יותר ולכן ) היו מתחלקות בערב דהיינו מוצאי שבת ומוצאי יוה"כ יאכלוהו אז וכתב הטעם בירושלמי דמה"ט לא היה מתחלק בשבת שחרית ככל שבתות השנה. כיון דראוי לאכלו בעין גזרי' שמא יאכל:

לענין בליעת רוק שבפיו ביוה"כ עמ"ש מ"א ס"ס תקס"ז סק"ח: