מחצית השקל על אורח חיים תריב:ה

(ס"ק ה) וחומץ חי פטור. נ"ל דוקא כשמבעבע כו' כמ"ש בי"ד סי' קכ"ג. דמבואר שם דגוי שנגע בחומץ שלנו אינו נאסר וכ' ר"ת דבעי' דוקא כשמבעבע כו' דאי לאו הכי נאסר במגע גוי מספקא דאין אנו בקיאים מהו חומץ. דיש שקורין אותו חומץ. ויש בני אדם שמקדשים על אותו יין. אבל אם הוא מבעבע כו אז וודאי חומץ הוא. ולפ"ז ע"כ כוונות מ"א הא דכ' פה שפטור וודאי היינו דוקא כשמבעבע כו' אבל אי אינו מבעבע הוי ספק' אבל זה דוחק כיון דעכ"פ פטור יהיה מצד ספק. וא"ל כיון דאין נ"מ לדידן בחיוב או פטור כיון דעכ"פ יש בו איסור. אלא לענין חולה וכמ"ש ט"ז ס"ק א'. ולפ"ז גם הכא נ"מ בחולה שצריך לשתות חומץ. אז טוב אם אפשר להשקותו חומץ שמבעבע דוודאי ליכא בי' חיוב. מלהשקותו חומץ שאינו מבעב'. דמ"מ ספק חיוב יש בו. אבל היותר נלע"ד דס"ל למ"א דבחומץ שאינו מבעבע חייב וודאי ולא מספק'. ומסברת עצמו בלי ראיה כיון דביוה"כ חייב על הנאת גרונו. וא"כ אם אינו חזק כ"כ עד שמבעבע וודאי א"ל הנאה וראוי שיתחייב. וכ"כ לעיל סי' ר"ד ס"ק י"ג וז"ל דכשאינו מבעבע וודאי א"ל הנאה ובעי ברוכי עכ"ל. לא הוצרך לראיה מי ד סי' קכ"ג אלא כשהוא מבעבע אז ליכא ספק' דוודאי חומץ מיקרי ומזיק לשותהו ובוודאי פטור בשותהו ביוה"כ:

ובגמ' משמע כו' ונדחקו בזה כו' והוא דביומא דף פ"א פליגי רבי ורבנן בשותה חומץ ביוה"כ דרבנן פטרו ורבי מחייב לפי שמשיב את הנפש:

דריש ר' גידל אין הלכה כרבי. לשנה נפקו כ"ע ושתו חומץ מזוג במים. ואיקפד ר"ג ואמר אימור דאמרי אנא דיעבד (ר"ל אם שתה פטור)לכתחלה מי אמרי אימר דאמרי פורת' טובא מי אמרי. אימר דאמרי חי. מזוג מי אמרי. כ"ה גרסתינו. ולפ"ז משמע דעל מה שאמר אימר דאמרי דיעבד כו' ע"ז אמר שוב אימר דאמרי פורת' כו' ר"ל אפי' דיעבד דאמרינן פטור דוקא פורת' אבל טובא אפי' דיעבד חייב. ולכן תמה הרב"י על הטור שלא ביאר דטוב' חייב. וביותר תמה על הרמב"ם שכ' להיפך דחי אפי' שתה הרבה פטור ע"ש:

והעיקר כמ"ש הב"ח כו' דגרסתם היה היפך גרסתינו וכך היה גרסת' אימר דאמרי חי. מזוג מי אמרי. אימר דאמרי פורתא טובא מי אמרי. אימר דאמרי דיעבד לכתחלה מי אמרי וכ"ה הגרס' ברא"ש. ולפ"ז ה"פ. אימר כו' מזוג מי אמרי. והוסיף אימר דאמרי פורתא. ור"ל ניהו דבמזוג לא אמרתי מ"מ גם במזוג יש צד להקל והיינו דוקא פורת'. וכ' הב"ח דפורת' היינו פחות ממלא לוגמיו. אבל טובא לא. והוסיף עוד אימר דאמרי דיעבד כו' ר"ל כל הקולות שאמרתי. הן חי טוב'. הן מזוג פורתא. דוקא דיעבד אם שתה פטור לכתחלה מי אמרי דאפי' חי מעט אסור לכתחילה עכת"ד הב"ח:

וכן משמע ברא"ש פ"ו דברכות סי' כ"ג. דתנן התם על החומץ מברך שהכל והקש' הרא"ש הא הש"ס מדמה דין ברכה ליוה"כ. וכל מה שפטור ביוה"כ אם אכלו אין מברכים. והא בחומץ קי"ל ביוה"כ כרבנן דרבי דאם שתה חומץ פטור. ואמאי תנן דמברכים עליו. (והא דלא תי' דמיירי מתני' דמברכים עליו בחומץ שאינו חזק. עמ"ש מ"א סי' ר"ד ס"ק י"ג) ותי' לחד תירוצ' דמתני' דברכות מיירי בחושש בשניו שרפואתו חומץ. ונתן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה וחומץ עיקר. (וכתב ל"ח דמה"ט הוצרך לומר דחומץ עיקר דאי הוי מרק עיקר היה מברך על המרק ברכתו הראוי לו ופוטר החומץ) מ"מ אגב המרק א"ל הנאה מהחומץ ובעי ברוכי עכ"ל. משמע דבלא מרק אפי' הרבה כו' דהא כתב הרא"ש ונתן חומץ הרבה. ואפ"ה הצריך שיתנו תוך מרק כדי שיהי' ראוי לברך וה"ה לענין יוה"כ דדינם שוה כנ"ל. אלא דזה יש לדחות דמ"ש הרא"ש ונתן חומץ הרבה אין הכונה שהחומץ כמותו הרבה אלא ר"ל שהוא יותר מן המרק. כי כן דרך שתייתו לרפואה. אלא ראיית מ"א דא"א דהרבה חומץ בעין מברכים למה הוצרך לאוקמי שנתנו לתוך מרק ומיירי בחושש בשניו. טפי ה"ל לתרץ בפשיטות דמיירי ששתה חומץ חי הרבה: