מחצית השקל על אורח חיים תרח:ג

(ס"ק ג) ואם כו' אבל החוטא במזיד כו'. וכ"כ בשטה מקובצת על ביצה ר"פ המביא בשם הריטב"א וז"ל דדוקא במידי דקים לן דעבדי בשוגג כו' אבל במילתא דקים לן דידעי אסור' ועבדי' במזיד ליתא להאי טעמא:

ואי לא מחינן בהו מתפסי' עלייהו. דהא ישראל ערבים זה לזה עכ"ל:

סמ"ק סימן קי"ב פסק כמ"ד עד נזיפה. ר"ל דלא כרמ"א שכתב בסוף ההגה עד שיכנו או יקללנו והא דבערובין דף ט"ז ע"ב פליגי עד היכן מצות תוכחה. רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה. ור' יוחנן אמר עד נזיפה. ופסק סמ"ק כר' יוחנן. ורמ"א שכתב עד הכאה או קללה. הקשה פר"ח כיון דפסק דסגי בקללה כשמואל כ"ש דסגי בהכאה ולמה הוצרך לכתוב עד שיכנו ותי' דפשיטא ליה לרמ"א שלא לפסוק כר"י מטעם שכתב פר"ח ע"ש אלא בהא מספקא ליה לרמ"א אי קי"ל כרב או כשמואל. לכן העתיק רמ"א דברי רב ושמואל הכאה כרב וקללה כשמואל ע"ש. ולענ"ד א"ל דהפר"ח כתב דהמחוור לפסוק כשמואל דהיא מלתא וסברא מציע' בין רב לר' יוחנן. וכן י"ל לענ"ד דפסק רמ"א ולכן סגי בקללה. והא שכ' תחלה עד שיכנו. היינו משום דפריך הש"ס למ"ד עד נזיפה. הא מצינו ביהונתן שהוכיח לשאול על עסקי דוד עד הכאה דכתיב ויטל שאול את החנית להכותו. ומשני אגב חביבותי' דהוי ליהונתן עם דוד מסר נפשיה עד הכאה וכן צ"ל למ"ד עד קללה הא דמסר יונתן נפשיה עד הכאה הוא משום חביבותי' דדוד וכן כ' התוס' שם לחד תירוצא. ולכן כ' רמ"א עד שיכנו. דהיינו מי שירצה להחמיר על עצמו רשאי עד הכאה דלא גרע חביבותי' דהקב"ה שמוכיח לכבודו מחביבותי' דהדיוט שכן מצינו ביונתן כנ"ל. אבל יותר לא מצינו מי שיחמיר. וסיים רמ"א או יקללנו. ר"ל דעד קללה עכ"פ חייב מצד הדין. אולם הרמב"ם פ"ו מה"ל דעות פסק כרב עד הכאה ועיין בשל"ה ריש הספר הביא מחלוקת הפוסקים בזה והכרעתו:

אבל אם היה איש אחר כו' אין להוכיחו כו' וכה"ג כ' רמ"א בח"מ ר"ס י"ב וע"ש באחרונים. וכ"כ בי"ד ס"ס של"ד בשם מהרי"ו וז"ל אע"פ שחייב למחות בעוברי עבירה וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס באותו עון מ"מ אין אדם חייב להוציא ממונו עי"ז. ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עברה שיש לחוש שיהיו עומדים על גופינו ומאודינו עכ"ל וע"ש בט"ז מ"ש בשם הדרישה לענין הנידוי בזמן הזה. אבל במקו' שאין חשש סכנה אדרבא יש להחמיר יותר בדורותינו בעו"ה. וכמ"ש בשטה מ' על ביצה ר"פ המביא. וז"ל העיד הריטב"א ז"ל בשם רב גדול מאשכנזים שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ומכללם ר"י ומהר"מ מרוטן בור"ג שלא נאמרו דברי' הללו [לחלק בין איסור תורה לדרבנן] אלא לדורותם. אבל בדור הזה שמקילים בכמה דברים. ראוי לעשות סייג לתורה ואפילו בדרבנן מחינין וקנסי' להו עד דלא לעברו לא בשוגג ולא במזיד. ושכן הוא במדרש ירושלמי והדבר נראה נכון עכ"ל: