מחצית השקל על אורח חיים תרז:ב

(ס"ק ב) ואם כו' משמע דאיירי אפילו בקול רם. דהא כ' אח"ז ואם מתוודה בלחש כו' משמע דעד השתא מיירי בקול רם. ואפ"ה הרשות בידו לפרט:

ונ"ל דדוקא כו' ר"ל דלא כנראה מדברי הרב"י דאפילו באינו מפורסם רשאי לפרט בקול רם. דהא סתם בש"ע ולא חילק בין מפורסם או לא. והיינו לפי שיטתו בספרו ב"י וצריך אני להציע הדברים בקוצר. דאיתא ביומא דף פ"ו ע"ב וצריך לפרט את החטא. שנאמ' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי ר"י בן בבא ר"ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אלא מה שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי כו' כסף וזהב שהרבית להם כו' גרם להם שיעשו אלהי זהב. כ"ה גרסתינו. אבל הרי"ף והרא"ש גרסו ר"ע אומר אינו צריך אלא מה אני מקיים ויעשו להם אלהי זהב כדר"י כו' וכ' הטור דהלכה דאין צריך לפרט כר"ע דהלכה כר"ע מחברו והרמב"ם פסק כריב"ב. וכ' הרב"י שטעמו דרב ע"כ כריב"ב ס"ל דאי' שם. אר"י רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח. ל"ק הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם. כיון שאינו מפורסם אשרי וגו' כסוי חטאה. רב נחמן אמר כאן בעבירות שבין אדם לחברו מכסה וגו' לא יצליח דע"י שיגלה רבים יחלו פני מי שחטא לו שימחול לו. וכאן בעבירות שבין אדם למקום ע"ז נאמר אשרי נשוי וגו' ורב ע"כ לא ס"ל כר"ע דהא חטא עגל מפורסם הוי ואפ"ה הוצרך ר"ע לשנויי קרא דויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי כו' ע"כ צ"ל דס"ל דאפי' מפורסם אין לפרט אע"כ דרב כריב"ב ס"ל לכן פסק הרמב"ם כוותיה ומסקנת הרב"י וז"ל ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש הסכימו לפסוק כר"ע הכי נקטינן ומ"מ נראה שאם רצה לפרט החטא הרשות בידו. דר"ע לא אסר לפרט ולא בא אלא לומר שהוא יותר מאושר מי שאינו מפרט חטאיו. ואפשר דלא אמר ר"ע אלא דמפרט אותו בקול רם אבל בלחש שפיר דמי למפרט כדי שיתבייש יותר ואכתי כסוי חטאה כיון דאינו נשמע לבני אדם עכ"ל הרב"י ועפ"ז פסק פה בש"ע דא"צ לפרט כר"ע ומ"מ אם רצה לפרט בקול רם הרשות בידו ובלחש עדיף טפי שיפרוט כמסקנתו בספרו ב"י אלא שבזה צ"ל שחזר בו ממ"ש בספרו דבקול רם מאושר יותר כשאינו מפרט. אלא דמ"מ אם ירצה יפרט בקול רם אלא דאינו מאושר כ"כ ובש"ע סתם ואם רצה לפרט והיינו בקול רם כמ"ש מ"א הרשות בידו ולא סיים דאם אינו מפרט מאושר יותר משמע דס"ל דבאמת אם אינו מפרט איננו יותר מאושר ממי שהוא מפרט. וכן כתב הט"ז. ואפשר דבש"ע סמך על גירסת הרי"ף והרא"ש שהעתיקו לשון רע"א אינו צריך לפרט כנ"ל ומשמע דבין מפרט או אינו מפרט שוה ואין באחד מאושר יותר מההיפוך. וכ"כ בס' ח"מ וע"ז חלק מ"א אלא בחטא שאינו מפורסם לכ"ע אסור לאומרו בקול רם וכאשר יתבאר:

דוודאי אמוראי ל"פ אתנאי לכאורה יש להגיה דאמוראי ל"פ בפלוגתא דתנאי דלהרב"י רב ע"כ כריב"ב ס"ל ולא כר"ע. ורב נחמן דס"ל אפילו מפורסם אין לפרט אלא דוקא חטא שבין אדם לחבירו יפרוט. ע"כ כר"ע ס"ל דלריב"ב הא חטא עגל היה בין אדם למקום. ואפ"ה פרטו משה לדעת ריב"ש אע"כ כר"ע ס"ל. ומפרש לא פרט החטא בעגל כ"א לתת התנצלות לישראל כדרבי ינאי וכמ"ש הרב"י. וזה דוחק דרב ור"נ יהיו כתנאי:

אלא דריב"ב ס"ל דלפני המקום כו' ור"ע ס"ל אף לפני המקום כו' ובזה אין חילוק ר"ל דלא כהרב"י דסבירא ליה דפלוגתא דריב"ב עם ר"ע ופלוגתא דרב ור"נ בחדא גווני אלא דרב ור"נ אמרו למילתייהו לכ"ע. דרב ור"נ מיירי במתודה בקול רם. דשומעים הבריות. בזה ס"ל לחלק במפורסם מכסה פשעיו ל"י כדי שיתבייש ויתכפר לו. אבל באין מפורסם לא יפרט כי הוא גנאי. וכמ"ש חציף עלי מאן דמפרש חטאיה ור"נ מחלק בין עבירות שבין אדם לחברו או בינו למקום אבל ריב"ב ור"ע פליגי במתודה בלחש לפני המקום ואין אדם שומע דבזה אין חילוק בין מפורסם לאינו מפורסם דהכל גלוי וידוע לפניו ית'. וגם אין שייך בזה כדי שיתבייש דמה לי אם מפרט או לא בשניהם הבושה שוה לפניו ית' כיון דהכל גלוי לפניו וסבירא ליה לריב"ב דיש לפרט דכן מצינו למשה רבינו ור"ע ס"ל דממשה אין ראיה כדר' ינאי וא"כ אין ראיה דלפני המקום יפרט לכן א"צ לפרט כיון דלא שייך שיתבייש כנ"ל וכיון דפלוגתא דריב"ב ור"ע בלחש א"כ בלחש רשאי לפרט לא מבעיא למאן דפסק כריב"ב דחייב לפרט. אלא אפי' מאן דפסק כר"ע מ"מ רשאי לפרט אלא דר"ע ס"ל דאינו צריך וכמ"ש הרב ב"י לפי שיטתו. אבל בקול רם מזה לא דברו התנאים ויש לפסק כרב דבאינו מפורסם אסור לפרט וכן פסק הראב"ד פ"ב מהל' תשובה ולדעת הכ"מ גם דעת הרמב"ם כן אלא דהרי"ף והרא"ש פסקו כרב נחמן. (אלא דלשון מ"א מ"ש ור"ע ס"ל אף לפני המקום כו' תיבת אף אינו מדוקדק וק"ל):

ובב"ח דלא כב"י. ע"ש דגם הב"ח כתב כעין מ"ש המ"א. ולדינא ס"ל כמ"א:

וקשה מ"ש רש"י בחולין כו' דתנן התם השוחט בחוץ. ואמר ששוחט לשם דבר הבא בנדר ונדבה כגון לשם עולה. שחיטתו פסולה משום מראית העין דהרואה סובר דעכשיו הוא מקדישה. ונמצא שוחט קדשים בחוץ ויטעו שמותר לשחוט קדשים בחוץ. וגם כשרואים שאוכלין משחיטה זו יטעו דאם שחטו קדשים בחוץ מותר באכילה. ולכן שחיטתו פסולה אבל שחט לשם דבר שאילו בא בנדר ונדבה. כגון לשם חטאת כשרה. דל"ל דמקדישה עתה בתורת נדבה הא אין בא בנדבה ויודעים השומעים שאין בדבריו כלום. ואמר ר' יוחנן שאם היה מחויב חטאת ושחט ואמר לשם חטאת שחיטתו פסולה. דהרואים יאמרו ששחטו לשם חטאתו שמחויב בה. והקשה רש"י. דא"כ אפי' אינו מחויב חטאת תפסל מחשש הרואים שיאמרו שחייב חטאת. ותי' רש"י דזה אין לחוש דא"א דחטא וחייב חטאת קלא א"ל כו':

וחטא היינו שוגג. משמע דאפי' שוגג טוב לכסות שלא לפרסם דגם בשוגג איכא חוצפה וגנאי אי מפרסם אע"ג שאירע לו שוגג. דגם בלי דעת נפש לא טוב:

וי"ל דש"ה כו' חזינ' דאינו מתבייש ובזה מיושב קושייתו מהאי דסוטה. וגם מקר' דכסוי חטאה י"ל בזה. דהא חזינן דעבר על קרא דכסוי חטאה דהאמר לשם חטאתי א"כ לפי טעותו מפורס' ליה כדי שיתכפר:

שם בסוטה א"ל קצת מנ"ל להש"ס דהטעם שלא לבייש דלמא הטעם כדכתיב אשרי וגו' כסוי חטאה: