מחצית השקל על אורח חיים תקפו:ו

(ס"ק ו) בנתבטל כו' אם כן נדחה כו' הם דברי המרדכי שהוא היש מחמירים שכ' רמ"א שכ' כיון דבמס' ע"ז דף מ"ז ע"א הוא איבעיא דלא אפשטא אי יש דיחוי אצל מצוה אם נאמר דחוזר ונראה ולכך מספקא אזלי' לחומרא:

כיון שאין בידו כו' הם דברי התוס' במס' ע"ז ובמס' סוכה שהקשו דה"ל למפשט מדתנן הדס שהיו ענביו מרובים מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטי' אותו בי"ט ואפ"ה אמרינן שם דאפי' מיעטן בי"ט כשר אלמא אין דחוי אצל מצות ותי' התוס' וז"ל במס' סכה דף ל"ב ע"א סד"ה באשרה דמשה כו' וי"ל דשאני הדס דבידו לתקן ניהו דאסור למעט בי"ט. מ"מ בידו למעט. אבל בע"ז אין בידו לבטל. דאין ישראל מבטל ע"ז של גוי עכ"ל התו':

אפי' נראה ונדחה כו' ועבב"י. ר"ל דבסכה דף ל"ג אמרינן היכי דאשחרו הענבים מעי"ט דאז פוסלים דכל זמן שהם ירוקים אין פוסלים לכן כשאשחרו מעי"ט דהוי דיחוי מעיקרא קודם שנכנס י"ט דאז מתחיל הדיחוי. ודאי חוזר ונראה. אבל היכי דאשחרו בי"ט דהוי נראה ונדחה. דהא כשנכנס י"ט היה כשר ובי"ט כשהושחרו נדחו. בזה איבעיא להש"ס אי מיעטן אי חוזרים ונראה. ואפ"ה פסק הרמב"ם דכה"ג ג"כ חוזר ונראה וכן פסק הרא"ש ע"ש סי' תרמ"ו מ"ש הרב"י ביישוב הדברים אע"ג דהוי איבעיא דלא אפשטא וע"ש גם בט"ז:

פטור מלכסות אא"כ חזר כו' כצ"ל. והל"ל דיכסה מספק כ"ה דנדע שלא יברך על הכיסוי כמ"ש שם גבי כוי דהוי ספק בסעיף ד' דהא בגמ' כו' מדמי להו להדדי. ר"ל דבכיסוי לא הוי דיחוי דהא בידו לגלותו והיכי דבידו לא הוי דיחוי כמ"ש לעיל לזה כ' דע"כ זה לא הוי בידו. דהא בגמ' מדמי להדדי. ר"ל דשם במס' ע"ז דבעי ר"ל אשרה של גוי שבטלה אי לולבו כשר למצות אי יש דיחוי אצל מצות. ובעי למפשט מדתנן כסהו רוח לדם חיה ועוף א"צ לכסות אא"כ חזר ונתגלה. ואר"פ ש"מ אין דיחוי אצל מצות. ודחי דר"פ גופיה מספקא ליה אי פשיטא ליה דאין דיחוי אפי' לקולא. או דלמא מספקא ליה ומספק צריך לכסות לחומרא. אבל לענין לולב דהוי קולא אפשר יש דיחוי ולא אפשטא. וכיון דבעי למפשט לולב של אשרה מהאי דכיסוי ע"כ צ"ל דגם בכיסוי לא הוי בידו דאי מיקרי בידו איך בעי למפשט לולב של אשרה דאין בידו:

וכ"כ התוס' כו' דזה מיקרי אין בידו וז"ל התוס' הא דמדמה הכא האי דכיסוי הדם דבידו לגלות. מ"מ ה"ל לחשבו דיחוי הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מן הדיחוי כדי לחזור ולכסות עכ"ל ר"ל דוקא במיעט הדס אי הוי רשאי למעטן בי"ט ודאי מיקרי בידו כי קרוב הדבר שימעטן כדי שיהיה לו הדס לצאת ידי מצוה שמחויב בה ואף ע"ג דאסור למעטן ביו"ט ארי' הוא דרביע עליה ומ"מ מיקרי בידו וכן בלולב של אשרה אי ישראל היה יכול לבטל היה מיקרי בידו שודאי יבטלו כדי לקיים עי"ז מצות לולב משא"כ בכיסוי כיון דכסהו רוח אינו חייב לגלותו ולכסותו קרוב הדבר שלא יגלהו לכן לא מיקרי בידו:

ונ"ל דדעת הטור והרב"י כו' אין בזה כוונתו ליישב קושייתו כ"א הוא ענין בפ"ע ולא קאי אדלעיל מיניה ובא ליישב דעת הטור והרב"י מאי דקשה לדידהו כמ"ש אח"ז. דהם ס"ל דבע"ז של גוי אפי' עדיין לא בטלו כיון דאפשר לבטל לא אמרי' כתותי מכתת שיעורי' והוא כפי הס"ד דהתו' בסכה דף ל"ב הנ"ל. אבל למסקנת דבריהם הוכיחו כדעת יש מחמירים שכתב רמ"א מהכרח קושיא ואם כן להטור ודעימי' צריך ליישב קושיות התוס' והוא דהתוס' בסכה לכתחלה בעו למימר אהא דמשני הקושיא לרבא דאמר לולב של אשרה לא יטול ואם נטל יצא. ובמתניתין קתני דלא יצא. ומשני דמתני' מיירי בע"ז של ישראל דל"ל ביטול וכתותי מ"ש. משמע אבל רבא מיירי בע"ז של גוי שי"ל ביטול דלא מכתת שעוריה ויצא אפי' קודם ביטול (וכגון שלא נתכוין ישראל לזכות בו. ומיירי בי"ט שני דלא בעי' לכם) ודחו התוס' שיטה זו דאם כן האי דאיבעיא לר"ל במס' ע"ז לולב של אשרה אי כשר למצוה א"א יש דיחוי א"מ ומאי קא מבעיא ליה הא לא נדחה מעולם דאפי' קודם ביטול אם נטל יצא. לכן פיר"ת דאפי' ע"ז של גוי קודם ביטול לא יצא ורבא מיירי אחר ביטול ואפ"ה לכתחלה לא יטול דמאיס. ומכל מקום הקשו דאם כן תפשוט מרבא דאין דיחוי א"מ מדאמר רבא דלאחר ביטול יצא. ובמס' ע"ז משמע דלא אפשטא איבעי' דר"ל אי יש דיחוי אפילו משום חומר'. ולכן אסקו התוס' דרבא מיירי שנתבטל קודם יום טוב דלא חל עליו שם דיחוי מעולם והאיבעיא דר"ל בע"ז מיירי בביטל ביו"ט דהוי דחוי מעיקרא כשנכנס י"ט והיינו כדעת היש מחמירים דדוקא שנתבטל מעי"ט. וא"כ הטור ועומדים בשטתו דס"ל אפילו קודם ביטול יצא צריך ליישב לדידהו קושית התוספות ממסכת ע"ז דמאי מבעיא לר"ל הא לא נדחה מעולם:

כמ"ש התוספ' בע"ז ד"ה מי מאיס כו' והיינו כפי' מהרש"א שם ודלא כמהר"ם לובלין ע"ש ובזה מתורצים כו' דלעול' רבא דאמר יצא מיירי קודם ביטול ואיבעיא דר"ל לאחר ביטול אי שרי לכתחלה אי יש דיחוי ולענין לכתחלה הא היה נדחה קודם ביטול. או אין דחוי ואפי' לכתחלה מותר. וגם יתר קושיות תו' שם נתיישבו:

ואם כן הוי דינא הכי ר"ל לדעת הטור והרב"י משא"כ לדעת יש מחמירים שהביא רמ"א:

יצא אפי' לא ביטל והיינו מימרא דרבא:

ולכתחל' לא יטול כו' היינו איבעיא דר"ל דלא נפשטא ואזלי' לחומרא:

דמאיס כו' כ"ה בתו' דע"ז הנ"ל דהטעם דלכתחל' לא משום דמאיס והיינו קודם ביטול וממילא לאחר ביטול דמספקא לר"ל לענין לכתחל' משום יש דיחוי א"מ דקודם ביטול היה אסור לכתחל' משום מיאוס:

סי' קנ"ד דנרות של ע"ז אף על גב שבטלן. דשריין להדיוט כמ"ש בי"ד סי' קל"ט סעיף ט' מ"מ אין להדליקן לצורך מצוה דמאיס כלפי גבוה:

צמר' כו' ר"ל המשתחוה לבהמה צמר' פסול לציצית:

היינו לכתחלה דהאמרי' שם בע"ז בעי ר"פ המשתחוה לבהמ' צמרה מהו לתכלת. ושקיל וטרי הש"ס תכלת דמאי אי תכלת דציצית היינו איבעיא דר"ל וס"ל למ"א דכוונת הש"ס היא אע"ג דספקו דר"פ כיון דבעלי חיים אין נאסרים להדיוט. אי שרי' לצורך מצו' אי נאמר דמאיס ואסור או לא והיינו איבעיא דר"ל באשרה שבטלה דשריא להדיוט. מ"מ נסתפק לגבוה אי יש דחוי א"מ ואסור לכתחלה משום דמאיס כנ"ל. וכיון שדימה צמר בע"ח שנעבדו עם איבעיא דר"ל. ע"כ כמו דר"ל לא איבעיא כ"א לכתחלה כנ"ל ה"ה תכלת לצאת דג"כ הוי בכלל האי ספק ג"כ אינו כ"א לכתחלה: