מחצית השקל על אורח חיים תקפו:ה

(ס"ק ה) נתכוין לזכות כו ודווקא ע"ז של גוי אם זכה בה ישראל אין לה ביטול. אבל משמשי או נוי ע"ז של גוי אפילו זכה בה ישראל פסק הרב"י בי"ד סי' קמ"ו סעיף ב' דיש לו ביטול. אלא שהב"ח שם חולק כמ"ש הש"ך בשמו ס"ק א':

והב"ח כ' כו' אבל י"ל בעלים כו' וה"ל ע"ז של גוי. ומשמע דכה"ג ס"ל להב"ח דיוצא בה משום שי"ל ביטול. אולם זה ליתא דהא כתב ש"ך בי"ד ר"ס קמ"ו בשם הב"ח דאפילו לא זכה בה ישראל כגון שגזלה מ"מ אין לה ביטול מדרבנן דגזרינן אטו ע"ז של ישראל ע"ש אע"כ צ"ל ניהו דאין לה ביטול כה"ג מ"מ יוצא בה דלא מיקרי מכתת שעוריה כיון דמן התורה יש לו ביטול. ומצאתי און לי לסברא זו בתשובת שער אפרים סי' ל"ח שכ' לפרש דברי התו' בסכה דף ל"ה ע"א ד"ה לפי כו' שהקשו על מאי דאמר הש"ס דמה"ט אין יוצאים באתרוג של ערלה לפי שאין בה היתר אכילה או דין ממון. ת"ל דמכתת שעוריה. דהא מצותו בשרפה וכ' וז"ל ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי ערלה בשרפה דילפינן לה מכלאי כרם כו' עכ"ל התוס' וכ' בתשו' ש"א הנ"ל וז"ל וזהו שדייקו התו' ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשרפה. דאי הוי מדרבנן לא שייך מכתת שעוריה עכ"ל:

ול"נ דהא קי"ל כו' כדאי' בע"ז כו' לישנא דהא קי"ל צ"ב. דהכי איתא שם. ע"ז שנשתברה מאליה ר"י ס"ל לא הוי ביטול. ור"ל ס"ל הוי ביטול. ופריך הש"ס לר"ל מדתנן ישראל אין יכול לבטל ע"ז של גוי. ואמאי תהוי כע"ז שנשתברה מאליה. ומשני אביי דמתני' מיירי שפחתה לע"ז בפניה ולא שברה. דע"י גוי כה"ג הוי ביטול אבל לא ע"י ישראל. ורבא מוקי לה אפילו שברה ישראל מכל מקום לא מהני משום דגזרי' דלמא מגבה לה כו' הרי דלא איצטרך רבא לגזרה זו כ"א לר"ל אבל לר"י דקי"ל כוותיה דע"ז שנשתברה מאליה אסורה דלא הוי ביטול. א"צ לגזרה זו ומן הדין אין ישראל יכול לבטל ע"ז של גוי ואם כן למה כ' מ"א דהא קי"ל כו' אולם כוונתו דוודאי מדר"ל נשמע לר"י כיון דלר"ל ע"כ צ"ל דאפי' ע"ז שי"ל בעלים אי זכה בה ישראל אין לה ביטול וודאי גם ר"י לא פליג עליה בהא אלא דלא תימא הא אביי תי' לר"ל תי' אחר שפחתה ומדלא תי' כרבא משום גזרה תאמר דאביי ס"ל כמ"ש הב"ח דאפי' מגבה לה ישראל יש לו ביטול כיון שי"ל בעלים. ואם כן אפי' לר"ל אליביה דאביי איתא לדינא דהב"ח. עז"כ מ"א דהא קי"ל כו' ר"ל דאפ"ת דאביי חולק על רבא בהא. מ"מ הא קי"ל כרבא לגבי דאביי (אף על גב דלא פליגי אליביה דנפשייהו) וא"כ לדידן דקי"ל כרבא ע"כ אפי' י"ל בעלים אם זכה בה ישראל אין לה ביטול. ואף ע"ג שכתבתי לעיל דמודה הב"ח דמדרבנן אין לה ביטול כמ"ש בי"ד מ"מ כיון דאין לו ביטול להב"ח אלא משום גזרה אטו ע"ז של ישראל כנ"ל אם כן תו אין לגזור דלמא מגב' לה כו' דהוי גזרה לגזרה. אע"כ אי זכה בה ישראל אין לו ביטול מן התורה:

וכ"מ בתו' סכה. דאהא דתנן התם אתרוג של אשרה לא יטול ואם נטל לא יצא ופריך והא אמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא. ומשני מתני' באשרה של ישראל דאין לה ביטול וכתותי מכתת שעוריה והקשו התוס' ניהו דרבא מיירי בע"ז של גוי שי"ל ביטול. מכל מקום מדאגבהה קני' והוי ע"ז של ישראל כדאיתא במס' ע"ז דלמא מגבהה לה והדר מבטל לה כנ"ל ותי' דמיירי שהגביה ע"מ שלא לקנותה. וא"א לדברי הב"ח הל"ל דרבא מיירי בי"ל בעלים דמסתמא דמילתא כך היא. וכ"מ ביבמות דף ק"ד שהקשו התוס' כה"ג אהא דאמרינן שם מנעל של ע"ז של גוי לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה והקשו התוס' גם כן כיון דאגבהה קניא והוי ע"ז של ישראל. ולהב"ח המ"ל די"ל בעלים:

והטעם כיון דישראל חייב כו' באמת פשטות לשון רש"י בע"ז שם משמע כהב"ח שכ' וז"ל בד"ה אלא כו' גזרה דלמא מגבה לה וקני לה בהגבהה דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה עכ"ל. ומדהוצרך לטעם דכ"ד הפקר כו'. משמע כהב"ח דמיירי בהפקר דוקא. ומ"א צ"ל דס"ל. מדלא אמר רבא בפי' הב"ע בע"ז של הפקר אע"כ מיירי אפילו בי"ל בעלים. מכל מקום מדאגבהה הוי ע"ז של ישראל הואיל וחייב באחריות. אך למה נאמר ע"י ההגבהה חייב באחריות עז"כ רש"י דקני ליה בהגבהה להתחייב באונסים דהא כ"ד הפקר ניקנית בהגבהה קנין גמור לכן עכ"פ ביש לו בעלים ניהו דלא קני קנין גמור על ידי הגבהה מ"מ קונה אותו לענין אחריות להתחייב באונסים:

וכ"מ גבי חמץ בסי' ת"מ דגוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם ישראל חייב באחריות ה"ל כחמץ ישראל וצריך לבערו:

כ' ב"י בי"ד בטור לפי קצת נוסחאות בטור:

והראיה שמביא מנשתתפו כו' וז"ל הרב"י יש ראיה מדתנן פ"ו דדמאי גר וגוי שירשו את אביהם גוי יכול לו' לגוי טול אתה ע"ז או יי"נ ואני מעות כו' ומסיק במס' ע"ז דף ס"ד דדוקא בירושת הגר הקילו שלא יחזור לקלקולו על ידי שיפסיד חצי ירושתו. אבל בישראל אסור. (משום דרוצה בקיומו של ע"ז ויי"נ דאם יופסדו יפסיד הוא כנגדו חצי המעות) ותניא נמי הכי בד א שירשו אבל נשתתפו אסור. וכ' הרב"י מדקתני אסור סתמא משמע דל"ל תקנתא אפי' ע"י ביטול. והא הכא שלא זכה בה עדיין דומיא דירושה כו' עד שלא בא לרשות הגר. וקתני דאסור ולא מהני ביטול כיון שנקרא שמו עליה כו' עכ"ל הרב"י. ועז"כ מ"א ניהו דשם במס' ע"ז יש לו' כמ"ש הרב"י דנשתתפו מיירי בלא זסה בה ואפ"ה אין לה ביטול כיון שנקרא שמו עליו ואסור משום שרוצה בקיומו. רק בירושה הקילו שלא יחזור לקלקולו. אבל בקדושין דף י"ז מוכח דהאי דנשתתפו מיירי בזכה בה דהכי אי' התם אמר רבא גר יורש אביו גוי אינו אלא מדרבנן שלא יחזור לקלקולו. דתנן גר וגוי שירשו את אביהם גוי י"ל לו טול אתה ע"ז כו'. ואי ס"ד ירושת הגר דאורייתא אפ" לא באו לרשות הגר אמאי מותר לו' טול אתה ע"ז כו' הא חלופי ע"ז שקיל (פרש"י דהא כי מת אביו זכה בחצאין והשתא מחליף להו) אע"כ דאינו יורש אלא מדרבנן. וכ' התו' ישנים דהשתא לא הוי חליפי ע"ז דחכמים לא תקנו לו ירושה כ"א בהיתר כו' תניא נמי הכי בד"א כשירשו אבל נשתתפו אסור עכ"ל הגמ'. ואם כן ע"כ צ"ל נשתתפו מיירי בזכה בה. דהשתא שפיר מייתי תניא נ"ה. דכיון שנשתתפו אסור משום שזכה בה א"כ ה"ה אי ירושת הגר דאורייתא הוי כאלו זכה בה ואסור משום חליפי ע"ז ואי משום שמא יחזור לקלקולו. מה"ט ס"ל לגמרא לסברא פשוטה דאין להתיר איסור תורה. ולא הביא ראיה כ"א דאסור להחליף כה"ג. א"ו דירושת הגר דרבנן ולכן דוקא נשתתפו דזכה בה דהוי מדאורייתא שלו ולכן החליפין אסורים משא"כ ירושה דלא הוי רק דרבנן הקילו. אבל א"א דנשתתפו מיירי בלא זכה כמ"ש הרב"י ואסורו משום שנקרא שמו עליו א"כ תיקשי מאי ראיה מייתי מנשתתפו דירוש' הגר דרבנן. דאל"כ מה הפרש בין ירושה לנשתתפו. ולטעמך אפ"ת ירושת הגר דרבנן מ"מ עכ"פ נקרא שמו עליו ועדיין תיקשי למה בירושה הקילו ובנשתתפו אסור. וע"כ צ"ל בירושה הקילו שלא יחזור לקלקולו דלא שייך בנשתתפו אם כן מנ"ל דירושתו דרבנן דלמא לעולם דאורייתא ומשום שלא יחזור לקלקולו הקילו. ואי ס"ל לסברא פשוטה דמה"ט אין להקל באיסור תורה א"כ א"צ לראיה מנשתתפו אע"כ נשתתפו מיירי בזכה בה ואייתי ראיה דהיכי דזכה בה מן התורה אסור לו' טול אתה ע"ז כו' וכנ"ל. אך עיינתי לתוס' במס' ע"ז ד"ה תניא נ"ה כו' כ' וז"ל ומש"ה פ"ק דקידושין אחר שהוכיח ירושת הגר דרבנן מהא דגר וגוי הוצרך להביא תניא נ"ה שלא תדחה ראייתו אצל טעם ברירה עכ"ל ר"ל דהיה א"ל אפי' ירושת הגר דאורייתא מ"מ לא מיקרי חליפי ע"ז דהוברר הדבר למפרע שהיתר שנוטל זה היה חלקו מעיקרא ולא האיסור אלא דלפ"ז גם נשתתפו היה ראוי להתיר מטעם ברירה ולפ"ז אין לדחות ראיית הרב"י מקדושין. דאפ"ת בנשתתפו מיירי בלא זכה מ"מ שפי' אייתי ראיה דודאי מסברא פשיטא ליה דאי הוי דאורייתא לא היו מתירים החליפים משום שלא יחזור הגר לקלקולו אלא דלא תימא דמצד הדין שרי מטעם ברירה ולכן אייתי ראיה מנשתתפו דאסור ואי איירי בלא זכה ואין אסורו כ"א מדרבנן משום שנקרא שמו עליו. כ"ש דראייתו טובה דהא בנשתתפו דאין בו רק איסור דרבנן אין מתירים משום ברירה כ"ש אי ירוש' הגר דאורייתא דאין להתיר משום ברירה. אך לפי מ"ש התוס בקדושין ד"ה חליפי ע"ז שקיל זה ליתא שכ' וז"ל וא"ל טעמא משום ברירה כו' דאם כן אפי' באו לרשותו נמי יהא מותר מה"ט. עכ"ל הרי דחולקים על דברי התוס' דמס' ע"ז ולזה א"ל ראיה מברייתא דאין הטעם משום ברירה ואם כן ע"כ צ"ל דברי הש"ס וראייתו כנ"ל וא"ש דברי מ"א:

מ"מ כשזכה כו' ר"ל ניהו דבלא זכה לא ק"ל כהני י"א מ"מ גם לדידן עכ"פ בזכה י"ל דאין לו ביטול: