מחצית השקל על אורח חיים תקסח:כב

(ס"ק כב) עולין כו' הריני נזיר כשי"ל בן כו' והוא דתנן במס' נזיר דף י"ג ע"ב האומר הריני נזיר ונזיר כשי"ל בן א"כ קיבל עליו ב' נזירות. א' מיד והשני כשיהיה לו בן. וכיון שחל תחלה הנזירות שקיבל על עצמו קודם הנזירות של בנו דהיינו כשיולד לו בן. לכן אם התחיל למנות נזירות עצמו ולאחר יום או יומים נולד לו בן. משלים ימי נזירות עצמו תחלה ומגלח ומביא קרבן כדין הנזיר. ואח"ז מתחיל למנות נזירות בנו. ואחר ההשלמה דהיינו אחר שלשים יום מגלח שוב ומביא קרבן נזיר על נזירת בנו. ואם אמר להיפך הריני נזיר כשיהיה לי בן. והריני נזיר. נמצא חל נזירות בנו תחלה. דהא הזכירו תחלה. אלא כיון שעדיין לא נולד לו בן והתחיל למנות נזירות עצמו. ואח"כ נולד לו בן. מניח נזירות שלו ומתחיל למנות נזירות בנו שהוא חל תחלה. וכשישלים נזירות בנו משלים הימים שחסרו לו לנזירת עצמו. ואח"כ מגלח על שתי הנזירות כא' ומביא קרבן נזיר עכת"ד המשנה. עכ"פ בין כך ובין כך אין נזירות אחד עולה לחבירו. וצריך למנות שלשים יום לנזירות עצמו וגם שלשים יום לנזירות בנו:

אמשנת הריני נזיר כו' דתנן הריני נזיר כשי"ל בן. והריני נזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים יום. ר"ל שלא ספר עדיין נזירות עצמו כ"א שבעים יום ועדיין נשאר מנזירת עצמו להשלים שלשים יום. לכן הדין לא הפסיד כלום. אף דצריך עתה שנולד הבן להניח נזירות עצמו ולמנות נזירות בנו. כיון שקיבל נזירות בנו תחלה כדלעיל במשנה ראשונה. מ"מ כיון שנזירות בנו מובלע תוך נזירות עצמו דהא צריך עדיין שלשים יום להשלים נזירות עצמו ונזירות בנו הוא סתם נזירות שזמנו שלשים יום כ"ש אם נשאר להשלים לנזירות עצמו יותר משלשים יום. לכן שלשים יום שמנה לנזירות בנו עולין גם לנזירת עצמו. משא"כ במשנה א' דגם נזירות עצמו אינו אלא שלשים יום. א"כ א"א שנזירות בנו יהיה כלו מובלע תוך נזירות עצמו לכן אינו עולה גם לנזירות עצמו. וצריך להשלים לנזירותו. אם לא שנולד מיד ביום שהתחיל למנות נזירות עצמו דאז עולה. כיון שמובלע נזירות בנו בנזירות עצמו ומיניה יליף דה"ה הכא תלי' אי היו"ד י"ת מובלעים כלם תוך המ' יום (אמנם מבואר שם אם אמר להיפוך וקיבל תחלה מאה יום של נזירות עצמו. ואח"כ נזירות דבנו שלשים יום אפילו מובלעים כלם אין עולים ע"ש בתו' ואם כן ה"ה הכא אם קיבל תחלה המ' יום ואח"ז קיבל יו"ד י"ת אין עונים וצ"ע בזה בדברי ש"ג) וצ"ע דהא בגמ' אמרינן כו' דף י"ג ע"ב וע' בי"ד סי' רל"ט ס"ד דעת הטור. שכתב אמר שבועה שלא אוכל בשר עשרים יום. וחזר ואמר שבוע' שלא אוכל בשר כ"ב יום. ה"ז אסור בבשר מ"ב יום דשניהם חלין. והקשה הרב ב"י דתסגי בכ"ב יום ועשרים יום הראשונים יהיו עולין לב' השבועות:

אבל בנזירות אם אמר הריני נזיר שלשים יום כו' למ"ד יום הראשונים עולין כן הוכיח שם הד"מ מהתוס' ומרדכי ע"ש:

והט"ז וש"ך כתבו שם אזלינן בתר כוונות הנודר. ר"ל אם אמר כ' יום ואח"ז כ"ב יום ס"ל להט"ז כיון דסתם נדרים להחמיר ויש לפרש שר"ל כ"ב יום מלבד כ' יום הראשונים לכן צריך לאסור מ"ב יום. אבל אם אומר שדעתו היה כ"ב יום שיעלה הכ' יום של שבוע' ולא היה מוסיף כ"א ב' ימים נאמן. ובש"ך אין זה מבואר אדרבה משמע קצת דס"ל כה"ג בכ"ע אסור מ"ב יום:

אלא בלא הוסיף בשבועה שניה אלא שאמר תחלה כ' יום וכן אח"ז יאמר כ' יום ע"ש: