מחצית השקל על אורח חיים תקסח:כ

(ס"ק כ) באדר כו' דמי למי שנדר כו' עבט"ז ס"ג:

ובא למלך כו' ר"ל דאז עדיין לא נדר דהא הוא פעם א':

לחדש מעובר ופירש"י כו' דת"ר מר"ח ניסן עד ח' בו אסור בהספד דהם מי"ט הכתובים במגילת תענית ופריך ל"ל למימר מר"ח לימא מב' בניסן. ור"ח בלא"ה אסור. ומשני דמה"ט נקט מר"ח לאסור גם יום שלפניו דהיינו כ"ט אדר. דר"ח לפניו מותר. אבל ימים הכתובים במגלת תענית אסורים לפניהם ולאחריהם ופריך כ"ט אדר בלא"ה אסור בהספד דהוא יום שאחר כ"ח אדר. וכ"ח אדר הוא מימים הכתובים במ"ת. אמר אביי לא נצרכא אלא לחדש מעובר. ופירש"י בפי' ראשון וז"ל בשנה מעוב' שיש בה שני אדר. והאחד חסר. דהשתא כי הוי אדר שני מלא הוי יום שלשים לפני ר"ח ניסן עכ"ל וא"כ מוכח מלשון אביי דאמר לחדש מעובר ומפירש"י דע"כ צ"ל דאדר שני מלא ולכך נקט חדש מעובר. ת"ל דהא י"ט הכתובים במ"ת שנוהגים באדר דינם שינהגו באדר ראשון כשהשנה מעובר'. וא"כ יום כ"ח אדר דהוא מי"ט הכתובים במ"ת נוהג באדר ראשון. וכן יום כ"ט שאחריו אבל כ"ט אדר שני היה מותר אי לאו דר"ח ניסן הוא מי"ט הכתובים במ"ת והוי כ"ט אדר שני יום שלפני ר"ח. א"ו דימים הכתובים במ"ת שנוהגים באדר דינם שיהיה נוהג באדר ב' ושפיר איצטריך לו' לחודש מעובר דהיינו שאדר שני מלא וכפירש"י:

וא"כ ה"ה דיא"צ יש לנהוג באדר שני. דהוא העיקר וכדחזינן בי"ט הכתובים במ"ת:

דאלת"ה לא פריך כו' דאהא דתנן במגילה אע"פ שאמרו מקדימים (כשחל יום פורים בשבת מקדימין לקרותה וכדתנן ריש מגילה. מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד ובט"ו ע"ש היכי משכחת לה) מ"מ אם הקדימו מותרים באותו יום שקוראים המגלה בהספד ותענית. ופריך היכי משכחת לה אילימא כשחל י"ד בג' בשבת שהכפרים מקדימים ליום ב' שהוא י"ג אדר הא אסור בהספד ותענית. דהא י"ג אדר מי"ט הכתובים במ"ת ונקרא יום ניקנור. ואלא כשחל ביום ד' שהכפרים מקדימים ליום ב' שהוא י"ב אדר הא ג"כ מי"ט הכתובים במ"ת ונקרא יום טוריינוס. ואסור בהספד ותענית כו' והא קריאת מגלה ודאי דאינה נוהגת אלא באדר שני וכדתנן במגלה דף וי"ו ע"ב. וא"א די"ט הכתובים במ"ת נוהגים באדר א'. מאי פריך ת"ל דיום ניקנור וטוריינוס דלמא מתני' מיירי שהשנה מעובר' דיום ניקנור וטוריינוס נוהגים באדר א' וכשמקדימים באדר שני לקרות המגלה בי"ב או בי"ג מותרים בהספד ותענית. אף ע"פ שקוראים בו המגלה. א"ו די"ט הכתובים במ"ת נוהגים באדר שני:

פ"ק דמגלה דף ו' ע"ב:

ובת"ה מביא ראיה לנהוג כו' וז"ל בשמעתא דאין בין. פליגי רשב"ג ור"א ורשב"ג סבר כל מצות הנוהג' באדר אין נוהגים אלא בשני. ור"א סבר אין נוהגים אלא בראשון. ופסק תלמודא הלכתא כרשב"ג. ופריך עליה התם בשלמא ר"א מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצות. אלא רשב"ג מ"ט. ומשני כדי לסמוך גאולה לגאולה פי' גאולת שושן כו' אבל כל היכי דלא שייכי הני טעמי דלסמוך גאולה לגאולה. לעולם אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות. ונידון דידן לא שייך מידי לסמוך גאולה לגאולה. לכך אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות ויעשה בראשון עכ"ל:

ובתשוב' מהרי"ל כו' דבמגלה ס"ד כו' דאין מעבירין כו' הנה תשובת מהרי"ל אינו ת"י. וצ"ב דאדרבה זהו טעמו של ת"ה דיתענה בראשון משום דא"מ על המצות. כמו שהעתקתי לשונו לעיל ונ"ל דמהרי"ל ס"ל דבתענית יא"צ לא שייך אין מעבירין ע"ה. דלא כת"ה דס"ל דעיקר התענית אינו משום כבוד ואמו דחייב בכבודם גם לאחר מותם. אלא משום דריע מזלו של בן באותו יום ולכך מתענין להגין עליו. ואם כן אינו ענין לאין מעבירין ע"ה. ועיין בי"ד ס"ס ת"ב בש"ך ס"ק יו"ד:

הוי עבדינן פורים בתרוייהו והיינו לשיטת ת"ה דס"ל דהכא גם כן שייך אין מעבירין ע"ה. ולהכי כ' ובגמרא משמע כו' בתרוייהו. ואם כן יש להתענות בשניהם. דהכי איתא התם א"ר יוחנן שניהם מקרא א' דרשו כתיב בכל שנה ושנה. ר"א סבר מה כל שנה אדר הסמוך לשבט אף כאן כו'. ורשב"ג סבר מה כל שנה אדר הסמוך לניסן כו'. ופריך בשלמא ר"א מסתבר טעמיה כו' כנ"ל. ומשני רב טבי מסמך גאולה לגאולה עדיף ור"א אמר טעמיה דרשב"ג דכתיב לקיים כו' הפורים הזאת השנית (פירש"י בחדש השני) ואיצטרך למכתב בכל שנה. ואיצטריך השנית דאי מבכל שנה ה"א כקושיין (ר"ל דלמא דרשינן כר"א אדר הסמוך לשבט משום דאין מעבירין ע"ה) ואי אשמעינן השנית. ה"א בתחלה בראשון ובשני קמ"ל בכל שנה ור"א האי השנית מאי עביד ליה. ומשני מבע"ל לכדרב שמואל ב"י כו' עכל"ה. אם כן הרי דאי לא הוי כתיב בכל שנה. ה"א בראשון ובשני. אלא דמזה אין ראיה דה"א בתרוייהו משום דכתיב השנית אבל בעלמא דלא כתיב קרא לא אלא צ"ל דראיית מ"א היא מר"א דהא חזינן דקרא דבכל שנה הוא מיותר לדרשה. דהא מצריך צריכא לרשב"ג ואמר דאיצטריך השנית ואיצטריך בכל שנה ואמר אי אשמעינן השנית ה"א בתחלה כו'. ואם כן תיקשי לר"א דאיצטריך לדידיה השנית לדרשה אחרינא אכתי ל"ל לדידיה בכל שנה ת"ל דנדע מסברא בראשון משום דאין מעבירין ע"ה. והא בלא"ה ידעינן מקרא דשמרתם א"ה כמ"ש רש"י שם. א"ו דהוי ס"ד ניהו דאין מעבירין ע"ה מכל מקום צריך לקרות גם בשני. לכך איצטריך בכל שנה. ואם כן בעלמא דל"ל קרא נשאר סברא החיצונה בתרוייהו בראשון משום דאין מעבירין ע"ה וגם בשני. וכ"ז לדעת ת"ה דגם הכא שייך טעם דא"מ ע"ה אבל לדעת מהרי"ל הנ"ל אין ראיה דיש לו' הכא דל"ש אין מעבירים ע"ה יתענה רק בשני:

אך אל יסיג כו'. ר"ל כשיש שם יתום או יא"צ וודאי לא יתן לו קדיש. כיון דהוא ספק בכל יום:

ומי שמת כו' ולכן יתענה בר"ח. לשון יתענה לאו דוקא דהא כשחל יא"צ בר"ח אין מתענים כמ"ש בש"ע:

אלא ר"ל לקבוע בו יא"צ לענין אמירת קדיש. ונ"ל דאם שנה ראשונה. ר"ל סוף שנה ממיתת האב. דעדיין לא הוקבע עליו בנדר:

בגמ' דנדרים. דף ס' ע"ב אהא דתנן קונם יין שאני טועם חדש זה. אסור בכל החדש ור"ת להבא ופי' הר"ן אם נדר בא' מימי חדש אסור בכל החדש. ור"ח להבא שאין ר"ח שאחר ימי החדש מכלל האיסור אלא להבא הוא נמנה ומותר. ופריך הש"ס פשיטא ומשני לא נצרכא אלא לחדש חסר (ופי' הר"ן שחדש שבא אחר חדש נדרו הוי חסר ואם כן חדש שנדר בו הוי מלא ועושים בחדש שבא שני ימים ר"ח ויום ראשון הוי למלאות חדש שעבר עכ"ל) מהו דתימא ר"ח לעבר הוי ולתסר קמ"ל הא קרי אינשי ריש ירחי (ופי' הר"ן וז"ל מ"ד ר"ח לשעבר שהרי יום א' של ר"ח למלאות חדש שעבר עושים וסד"א לתסר ביה קמ"ל הא קרי לי אינשי ר"ח ומש"ה כו' מותר בו. דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם עכ"ל) הרי דלולי דבנדרים הולכים אחר לשון ב"א מצד הדין יום א' דר"ח שייך לחדש העבר והוא סוף חדש העבר. וע' בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' פ"ג שחלק וכ' ע"ז וז"ל בעיני הפלא ופלא דאם נלך אחר סוף חדש כו' ואם כן מי שמת כ"ט חשון והיה החדש מלא ור"ח כסלו שני ימים ולשנה הבאה חשון חסר. ואם כן נמי נימא כיון שמת יום א' קודם סוף החדש שהוא יום שלשים אם כן עכשיו בשנה זו יהיה לו יא"צ יום א' קודם סוף ימי חדש דהיינו קודם כ"ט שהיא יום כ"ח ודבר זה לא שמענו וכמו זר יחשב כו' עכ"ל:

ולענ"ד לא דמי להדדי דודאי אם אפשר לקיבעו באותו יום בחדש עצמו עדיף מלילך בתר סוף החדש. ואם כן בנדון דתשובת פ"מ הנ"ל דאפשר לקובעו בכ"ט לחדש וודאי עדיף מלקובעו בכ"ח שהוא גם כן יום אחד קודם סוף חדש כמו בשנה שמת. ולכן יהיה היא"צ כל פעם כ"ט לחדש. משא"כ בנדון של מ"א דא"א לקובעו ביום החדש. דהא מת ביום שלשים לחדש ושנה זו אין החדש כ"א כ"ט יום. ולכן צריך לילך אחר סוף חדש כמ"ש מ"א. גם כ' בתשוב' הנ"ל דהא דיום א' דר"ח נחשב לחדש העבר מבואר בשביעית פרק י' משנה ב' השוחט את הפרה כו' ע"ש. ואם מת ביום ראשון דר"ח אדר שני יתענה לשנה הבאה ביום א' דר"ח אדר ולא בכ"ט בו. דלעולם אדר עומד תחת אדר שני כצ"ל. וכ"מ מוגה בקונטרס אחרון של בעל תוספת שבת ור"ל ששנה שמת היתה מעוברת ושנה אחריה היא פשוטה: