מחצית השקל על אורח חיים תקסח:יג

(ס"ק יג) יכול כו' והא דאמרינן בריש נדרים כו' דף ג' ע"ב דיליף בהיקש נזירות מנדרים שיעבור בבל תאחר גם בנזירות. ומסיק הש"ס היכי דמי בל תאחר דנזירות. אי דאמר הרי עלי להיות נזיר. מיד חל עליו כל דין נזירות. ואם אינו נוהג נזירות עובר על בל יחל. ומאי שאייטיה דבל תאחר הכא. ופי' הר"ן בשלמא בנדרים משכחת לה דאמר הרי עלי עולה דמחוסר מעשה הפרשת קרבן. וכ"ז שלא הפרישו עובר בבל תאחר. אבל נזירות דלאו מחוסר מעשה חל ממילא מיד. ואי מיירי דאמר הרי עלי להיות נזיר לכשארצה דלא חל עליו נזירות מיד. דהא אמר לכשארצה. א"כ גם על בל תאחר לא עבר. דהא התנה דוקא לכשארצה. ומסיק רבא דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר. וכיון דאיכא למיחש שמא ימות. כדתנן כהן שאמר לאשתו בת ישראל ה"ז גיטך שעה א' קודם מותו אסורה לאכול בתרומה מיד. שכל שעה חיישינן שמא ימות. ועתה היא שעה שקודם מותו. וה"ה בקבלת נזירות איכא למיחש כל שעה שמא ימות ולא יקיים נזירותו. ולכן אעפ"י שלא חל מיד ממילא כיון דתלאו בזמן קודם שיפטר מן העולם אבל עכ"פ ראוי לקבלו מיד שמשמעות דבריו שקיבל עליו לקבל נזירות קודם שיפטר מ"ה וחיישינן שמא ימות וכה"ג ילפינן מנדרים דעבה על בל תאחר אם אינו מקבלו מיד וכ"ה לפי' הר"ן. ואם כן לכאורה משמע דוקא כה"ג שאמר לא אפטר מ"ה כו' דמשמע שקיבל עליו למנות נזירות לענין שודאי ישלימנו קודם מותו. בהא דוקא חיישינן למיתה. אבל לא בענין אחר. ועל זה כתב מ"א דלעולם בכל ענין חיישינן למיתה כמו שהוכיח מ"א לעיל. והא דהוצרך בנדרים לאוקמי דוקא כהאי גוונא. משום דלא משכחת בענין אחר כנ"ל:

ומיהו לזמן מועט ל"ח כו' כמו שכתב הרא"ש בנדרים. ר"ל דהרא"ש כ' שם וז"ל ואפי' מאן דפליג בפ' כל הגט ואמר ל"ח שמא ימות. הכא לזמן מרובה דימי נזירות חיישינן עכ"ל ורצה לו' שמשמעות לשון קבלתו היתה שישלים נזירתו קודם מותו וכיון דסתם נזירות שלשים יום צריך לקבל עליו מיד שמא ימות תוך שלשים יום ולא ישלים נזירותו. אם כן עכ"פ צריך הוא לעשות מה שאפשר לו והיינו עכ"פ לקבלו מיד. ואף דאפשר דמ"מ לא ישלים נזירתו בחייו ומ"מ איהו דידיה עביד אבל מ"מ אף על פי שראוי לעשות כן מ"מ לשיטת הרא"ש לא עבר בלאו דבל תאחר עד שיעברו עליו ג' רגלים כמו בקרבן דלא כהר"ן עיין שם. מ"מ ממוצא דברי הרא"ש מוכח דעכ"פ שלשים יום מיקרי זמן מרובה. והאי מאן דפליג בפרק כ"ה שכ' הרא"ש הא דמוקמינן שם בגטין מתני' דה"ז גיטך שעה אחת קודם מותו הנ"ל כתנאי. דתנן הלוקח יין מבין הכותים החשודים על לפני עור ומוכרים טבל ודאי ופי' רש"י ואין לו כלים להפריש לתוכן תרומות ומעשרות אומר שני לוגין ממאה לוג שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר כו' ומותר לשתות מיד דבקריאת שם לבד יצא מיד טבל. ולא חיישינן שמא יבקע הנוד שבתוכו היין וישפך היין ולא יהיה אפשר להפריש תרומה ומעשר. ונמצא שתה טבלים למפרע דברי ר"מ. וה"ה דלר"מ ל"ח למיתה ור"י ור"ש אוסרים לשתות דחיישינן לבקיע' הנוד וה"ה דלדידהו חיישינן למיתה. ואתיא מתני' דה"ז גיטך כו' כר"י ור"ש עכת"ד הגמ'. ועז"כ הרא"ש דאפי' ר"מ מודה דלזמן מרובה חיישינן למיתה. ומזה כ' מ"א אבל לזמן מועט ל"ח למיתה. ואף על גב דהרמב"ם רפ"ט מהל' תרומות פסק כמתני' דה"ז גיטך שעה א' קודם מותו דאסורה לאכול בתרומה מיד אלמא דס"ל דקי"ל דחיישינן למיתה אפי' לזמן מועט. והרא"ש לא כ' לחלק בין זמן מרובה למועט אלא לר"מ דל"ח למיתה. אולם כבר עמד ה"ה בעל ש"ת חכם צבי סי' קלו. בדברי הרמב"ם הנ"ל ורמי פסקיו אהדדי דבהלכות יה"כ פסק כרבנן דר"י בריש יומא דלא היו מתקינין אשה אחרת לכ"הג ביה"כ ול"ח שמא תמות אשתו ביה"כ וכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו אלמא דל"ח למיתה בזמן מועט. והאריך וסוף דבריו וז"ל וכיון שלא ירדנו לסוף דעת הרמב"ם ז"ל היה לנו לו' דלמיתה דחד נמי ל"ח לזמן מועט כו' עכ"ל. וכן י"ל דהוי ס"ל למ"א: