מחצית השקל על אורח חיים תקנד:כה

(ס"ק כה) אם אפשר כו' אבל ט"ב משום עינוי הוא כמ"ש רש"י. והיינו מדאמרינן דף ל' ע"ב מקום שנהגו לעשות מלאכה כו' רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כת"ח כדי שיתענה. וכת' בת"ה שפירש"י (אבל בפירש"י שלפנינו לית' ולא פירש"י עליו כלום) וז"ל כדי שיתענה כלומר עינוי הוא להם שהיו בטלים ממלאכה:

אך בקצת פוסקים משמע כו' וכן הוכיח בת"ה שם ומקשה על פרש"י דביטול מלאכה הוא עינוי. הא אדרבא בדף י"ב ע"ב קרי הש"ס לעשיית מלאכה צער הובא לעיל ס"ק כ"ג ע"ש. וצריך להבין איך הבין הת"ה דברי רשב"ג שאמר כדי שיתענה בלי פירש"י. דאי עשיית מלאכה צער הוא מהו כדי שיתענה. ע"כ צ"ל דהיה מפרש כמ"ש בשם הר"ט בס"ק כ"ג שלא יסיחו דעתן מהעינוי שע"י עשיית מלאכה יסיח דעתו מהאבלות ומהעינוי ולא יתענה. משא"כ ע"י ביטול מלאכה יהיו מעונה ע"י העינויים שנאסרו עליו כי לא יסיח דעתו מהן. וצ"ל דס"ל לת"ה דלה"ט שלא יסיח דעתו היה ראוי להתיר מלאכה שאינו של טורח ומעשה הדיוט דמלאכה כזו אינו היסח דעת. גם מה שסיים דה"נ הטעם משום איסור מלאכה ר"ל לא מצד שהיא עינוי. אבל מ"מ אין הטעם שהמלאכה מצד עצמה אסורה כמו יום הכפורים (אף שהשוה אותו בתשו' ליום הכפורים מ"מ אין שוין בטעמיהן) כ"א בט"ב הטעם שלא יסיח דעתו דאל"כ תקשי הא דאמר רשב"ג כדי שיתענה כנ"ל וא"כ צ"ב מ"ש מ"א בס"ק כ"ג ובת"ה פלפל למצוא טעם דהא גם ת"ה ס"ל האי טעמא:

ולהכי אם א"א ע"י נכרי מותר כו' ר"ל דנראה בעיני ת"ה עיקר דעת הפוסקים דאיסור מלאכה בט"ב לאו משום עינוי וכמו שהוכיח מגמ' דף י"ב כנ"ל וא"כ כמו דהותר בחה"מ לישראל בעצמו ה"ה דיש להתיר בט"ב. אלא היכי דאפשר ע"י גוי עדיף טפי כדי לחוש לדעת רש"י דס"ל הטעם משום מנהג כנ"ל. אך מדברי ת"ה הנ"ל ומכל פלפולו נראה דלא חשבו לחליבה לדבר האבוד דהא דבר האבוד גם בט"ב מותר ע"י ישראל כמ"ש סעי' כ"ג ועדיין קשה על רמ"א שכ' לעיל סוף סי' תקל"ג ומותר לחלוב כו' משום דהוי דבר האבוד והוא מדברי הרב"י בחבורו שם וצ"ע כעת עד לעתו' הפנאי בע"ה בל"נ: