מחצית השקל על אורח חיים תקנא:לה

(ס"ק לה) שלא כו' משום ריעות. וגם בזמן אחר היה הולך לסעודה זו. עבי"ד סי' שע"ד שכתב דקרובי המת מראים קצת אבילות עד אחר שבת הראשון. ופי' אף דקתני סתם קרובים מ"מ ר"ל דוקא פסולי עדות:

וכתב בת"ה דע"כ צ"ל כן. דאל"כ אין לדבר סוף אף רביעים ועשיריים וכל ישראל קרובים זה לזה ע"ש:

וכ"מ בת"ה די"ל משתה מאבל לא ידעתי שם משמעות. ואולי אפשר כוונתו אף דמדברי הש"ע י"ד אין ללמוד הכא מהתם דאטו כלהו בחדא מחת' מחתינהו. דכ"מ שהוזכר קרובים ר"ל דוקא פסולי עדות. אבל מדברי ת"ה שנתן טעם לדבר דאל"כ אין לדבר סוף כנ"ל והאי טעמא שייך גם הכא א"כ שפיר יש ללמוד משתה מאבל. או י"ל הואיל שבת"ה לא הזכיר כ"א איסור רחיצה ושינוי בגדי חול. והב"ח ותשו' מ"ב אסרו ג"כ לאכול קרובים פסולי עדות בסעודה. הרי דהם ג"ר נתנו שיעור פסולי עדות ה"ה די"ל להיפך דדוקא קרובים באבלותם רשאים לשמוח בשמחת קרוביהם והראשון נ"ל יותר עיקר:

ובסיום מסכתא כתב בס' א"ר דוקא אם בזמן אחר היה ג"כ עושה סעודה לסיום. וגם לא ימהר בלימודו כדי להשלימו בזמן ההוא:

ונ"ל דאין לנהוג קולות שניהם. דרמ"א מקיל בחד צד מר"ח עד שבוע שחל בו ט"ב מותרים לילך אפי' אותם שאין קרובים אם הולכים משום ריעות וגם בזמן אחר היו הולכים. ולבוש מחמיר בזה דגם אז אין רשאים לילך כ"א הקרובים. ובשבוע שחל בו ט"ב רמ"א מחמיר דאין לילך כ"א מנין מצומצם משמע עם הקרובים:

והלבוש מקיל בזה וס"ל דגם בשבוע שחל בו ט"ב רשאים לילך מנין מלבד הקרובים. אבל הט"ז ס"ק י"ב מפרש דברי רמ"א שרמ"א גופי' מיקל שני הקולות. ומפרש הא דכתב רמ"א ובשבוע שחל ט"ב בתוכה אין כו' רק מנין מצומצם. שר"ל מלבד הקרובים ע"ש:

וט"ב כו' כ"ע מודים עמ"ש ס' ד. ר"ל אף דשם י"ח וס"ל די"ל שבוע שחל בו ט"ב. מ"מ הכא דהוא חומרא בעלמא כ"ע מודו: