מחצית השקל על אורח חיים תקנא:כז

(ס"ק כז) ומותר כו' דא"א בקיאים. ואף אי נגע גוי בחומץ שלנו לא אסרו. מ"מ כתב ר"ת דאין אנו בקיאים דיש קורין אותו חומץ ויש מברכים עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו. לכן כל שאינו חזק כל כך עד שאם משליכים אותו לארץ מבעבע אין לו דין חומץ ואוסרו הגוי במגעו:

עסי' ר"ד ס"ד דגם שם כתב הרב"י כל שב"א נמנעים לשתותו מפני חמיצותו אין מברכים עליו אלא שהכל ואף שמ"א החמיר שם וכתב דמספק יפטרנו ע"י שתיית יין ע"ש. היינו משום ספק ברכה משא"כ כאן דאינו רק מנהג:

ובי"ד סי' רט"ז סעיף י"א סתם דהנודר מן היין דמותר בחומץ. ולא ביאר מה נקרא חומץ. סתמא כפירושו כל שב"א נמנעים לשתותו מחמת חמיצותו סגי:

כתב הב"ח כו' צריך התרה. דנדר חל על שבתות וי"ט כדלקמן סי' תק"ע:

בשבת וכמ"ש ר"ס תקס"ח כנלע"ד כצ"ל:

ע"ש בר"ן כו' דתנן ר' יודא אומר קונם יין שאני טועם עד שיהי' הפסח (אע"ג דלשון עד שיהי' משמעו עד שיעבור הפסח. מ"מ לענין יין אמרי') לא נתכוין זה אלא עד ליל פסח שדרך ב"א לשתות יין (דהיינו ארבע כוסות) עוד הוסיף באומר קונם בשר שאני טועם עד שיהי' הצום אינו אסור אלא עד שדרך ב"א לאכול בשר דהיינו ערב צום כפור דאז היה דרכן להרבות באכילת בשר כדאי' בחולין דף פ"ג. וכתב הר"ן בשם הרמב"ן דלית הילכתא כוותיה דדוקא בסיפא דסתם מתני' היו מסרבים בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם. ה"ה מותרת ליהנות ממנו. דשם הוי אומדנא רבה שלא נתכוין אלא להנא' אישות שע"ז היו מסרבים בו. אבל אומדנא דרבי יודא היא אומדנא זוטרי לא אזלינן בתריה. והרא"ה והרא"ש חולקים וכתבו דלא קי"ל כר"י מ"מ נשמע דלהרמב"ן דכ' דלא קיי"ל כר"י ה"ה הכא דהוי אומדנא דדומה לאומדנא דקונם בשר שא"ט עד הצום לא אזלינן בתר אומדנא. וכן בש"ע בהל' נדרים לא הביא דברי ר"י משמע דס"ל כרמב"ן דלא ק"ל כר"י:

אלא בל' קבלה כו' ערסי' תי"ח כצ"ל. וכ"ה לקמן סי' תקע"ב אם קיבל עליו להתענות סך ימים ואירע בהן שבתות ויום טוב אי קבלו בלשון נדר צריך התרה דחל גם על שבתות וי"ט אבל בלשון קבלת תענית א"צ התרה אע"ג דאין ראיה גמורה משם דקיבל עליו להתענות דיש בו איסור בשבת להתענות לכן אין הקבלה חל משא"כ אכילת בשר דאינה חובה וכמ"ש מ"א סי' תקנ"ב ס"ק י"ג. מ"מ כיון דאיכא הכא אומדנא דלא קיבל עליו אלא אדעת' דמנהגא וכמ"ש תחלה. ואף דבהוציאו בלשון נדר לא סמך מ"א אאומדנא עפ"י דברי הר"ן בשם הרמב"ן. מכל מקום כשהוציאו בלשון קבלה דעכ"פ קיל מיני' סמך אפוסקים דפסקו בנדרים כר' יודא דסמכי' אאומדנא. וכתב בס' א"ר אף שמ"א גופי' כ' לקמן ס"ס תקע"ב יחיד שקבל עליו שלא לאכול בשר חל גם על שבת וי"ט. דאין חייב לאכול בשר בשבת וי"ט שאני התם דליכא אומדנא. דהא הוא לבד קיבל עליו ואין אחרים נמנעים באותן ימים. מלאכול בשר. משא"כ הכא דמנהג אחרים שלא לאכול בשר ובשבת אוכלים אם כן כשקיבל עליו שפיר י"ל אדעתא דמנהג של אחרים קיבל עליו. ודע דהא דאם קבלו בלשון נדר צריך התרה דוקא כשאמר לשון הרי עלי. אבל אמר הריני נודר שלא לאכול בשר אין זה לשון נדר וכמ"ש מ"א לקמן סי' תק"ע ס"ק ב' דא"צ התרה ע"ש: