מחצית השקל על אורח חיים תקכז:יג

(ס"ק יג) א"י לבשל כו'. ודאי חול מדאורייתא דהא ידעינן דיומא קמא עיקר ונוהגים קדושה גם ביום שני משום מנהג אבותינו. ועוד דשבות קרובה כו' ושבות דהכא (רחוקה) היא. כמ"ש מ"א ר"ס זה כיון דקיי"ל מדאורייתא צורכי שבת אין נעשי' בי"ט. וא"כ משום ע"ת אין להתיר איסור דאורייתא. אלא דקי"ל כרבה דא"ל הואיל. ואעפ"כ איסור דרבנן איכא וכמ"ש שם מ"א והאי איסור דרבנן התירו חז"ל ע"י ע"ת היינו דוקא שבות קרוב' התירו דהיינו לבשל בי"ט שהוא קרוב לשבת דהיינו ביום ו'. אבל שבות רחוקה דהיינו לבשל ביום ה' דהשבת רחוק לא התירו שבות היכי דאפשר לבשל בקרוב דהיינו ביום ו'. ואע"ג דבר"ן ומ"מ שהזכירו טעם זה לא כתבו לשון שבות קרוב' כו' אלא שבת קרובה כו'. (וע' בספר ח"מ) מ"מ היינו הך. ור"ל לשבת קרובה התירו שבות ולא לשבת רחוקה:

וכדאיתא ס"פ ט"ו דשבת זה הוסיף מ"א מדעתו ואינו כתוב בר"ן. וכוונת מ"א דאמרי' שם. דכמו שבכל ע"ש היו תוקעים להודיע שנכנס יום השבת ואסורים במלאכה. ה"ה דהיו תוקעים בי"ט שחל בע"ש אע"ג דבי"ט ג"כ אסורים במלאכה. מ"מ היו תוקעין להודיע שיום השבת אסורים אפי' במלאכה שמותר בי"ט. כגון מלאכת אוכל נפש. אבל אם חל יה"כ בע"ש לא היו תוקעים בכניסת שבת דהא אין בין יוה"כ לשבת כו'. ופריך מ"מ ליתקע כי היכי דלידע דשבת חמור מיוה"כ. דיוה"כ מותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה פירש"י לנתק מן ירק תלוש העלין מן הקלחים כדי להשוותן שיהיו מוכנים לחתכן ולפרמן בלילה(וע' לקמן סי' תרי"א במ"א ס"ק ב) א"ר יוסף אין דוחין שבות להתיר. פרש"י תקיעת שופר שבות היא. וקאמרת דלדחי' להודיע היתר בקניבת ירק (ור"ל דבשבת אסור קניבת ירק מלתא דפשיטא. דהאי טעמא דמותר ביה"כ כמ"ש להבא לא שייך בשבת) אין דוחין שבות להודיע היתר. ורב ששת ברי' דר"א אמר שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו (ופרש"י לעולם דוחין שבות להתיר אי הוי מבעי לן האי היתר האידנא אבל השתא דלא מיבעיא לן קניבת ירק ביו"הכ שחל בע"ש. שהרי בשבת לא יבשלם. ולא הותר כ"א שיהיו מוכנים במוצאי יה"כ) ולא תהיה תקיעה זו כ"א להודיענו היתר בשנה אחרת כשיחול יה"כ באמצע שבוע לא התירו. דחיוב שבות התירו לצורך דבר קרוב. ולא לצורך דבר רחוק ופריך ושבות קרובה התירו. והתנן יו"ט שחל בע"ש כו' י"ט שחל במוצאי שבת אין תוקעים. ואמאי ליחקע כ"ה דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר (וה"ה כל מלאכת אוכל נפש) אלא מחוורת' כדר' יוסף עכת"ד הגמ'. וא"כ ניהו דאדחי תי' דר"ש ברי' דר"א דס"ל דאפי' להתיר התירו שבות קרובה. אלא אמר' להתיר לא התירו שום שבות אפי' קרובה. אבל סברתו אמת דשבות לאסור דהתירו היינו דוקא שבות קרובה. כי בזה לא נדחה סברת ר"ש בדר"א. וע' בפסחים דף מ"ז ע"א ובספר ח"מ בשעת ערובו וזה לטעם שני כצ"ל ר"ל לטעם שני דשבות רחוקה לא התירו. י"ל דוקא באפשר לתקן ע"י שבות קרובה דהיינו לבשל בי"ט שני. וא"כ כה"ג דא"א לבשל ביום שני הותר גם שבות רחוקה:

דנדון דהכא אינו ממש דומיא דהאי דמס' שבת דשם אפי' א"א ע"י שבות קרובה מ"מ לא הותר שבות רחוקה. דאפשר לחלק בין הכא להתם:

אבל נטעם ראשון אסור כצ"ל. ר"ל לטעם א' משום די"ט שני מן התורה חול:

לכתחלה כו' הוא ס"ק חדש. וקאי על מ"ש בסעיף י"ד דלכתחלה לא יסמוך עליו לי"ט אחר. והיינו אם מניחו ערב פסח כדי לסמוך עליו גם בשבועות הבא אחריו זה אסור לכתחלה עז"כ מ"א דה"ה אם מניח רק ליום טוב אחד אלא שמקדים להניחו איזה יום או יומים קודם י"ט אסור לכתחלה. וטעם אחד לשני הדינים מ"ש רמ"א ומ"ש מ"א דאנו מחמירים כשני הטעמים שנתנו להנחת ע"ת וכמ"ש ר"ס זה. דרבא אמר כדי שיברור מנה יפה לשבת ורא"א כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת כו' א"כ לרבא אם מניח ע"ת בערב פסח כדי לסמוך בעצרת הבא אחריו מ"מ יש לחוש בעצרת ישכח ולא יזכור מן ע"ת שהניח ע"פ ולא יברור מנה יפה לשבת וכמ"ש הרא"ש וכן אם מקדים להניחו קודם עי"ט איכא למיחש שבעי"ט ישכח שהניח ע"ת ולא יברור מנה יפה לשבת: