מחצית השקל על אורח חיים תקיח:ב

(ס"ק ב) שלא כו' אא"כ הוא לצורך אכילה. כגון שיש לו בתיבתו אוכלים הצריכים לסעודת י"ט או עניני קשוטים הנצרכים לקשטן בי"ט וחושש שלא יגנובו ועי"ז ימנע משמחת י"ט:

משום תחלתן. דאי לא נתיר לו החזרה לא יוליכם תחילה לבה"כ מחשש גניבה. והוא צריך להם בבה"כ להתפלל מתוכן:

אבל כו' אסור כו' אפי' חושש שיגנבו משם. דהא לא התירו החזרה אלא משום תחלתן שלא יביאם ביום טוב לשם כנ"ל. וכיון דכבר מונחים בבה"כ ולא הביאן בי"ט לבה"כ ל"ל סופן משום תחלתן:

וראיתי כו' שאין רגילים עוד לאכול. והט"ז חולק וכתב דסכינים כל היום נקראים צורך אוכל נפש דאי מזדמן לו פירי מה יצטרך לסכין לאכלן:

שרי כדעת התוס' בכתובות דף נ"ז ע"א ד"ה מתוך כו' שכתב שם שהרשב"א רצה למצוא ההיתר על מה שנוהגים להוציא לצורך גוי בי"ט משום דס"ל כדעת הרי"ף דלא תקנו ערובי חצרות בי"ט כיון דדבר שיש בו צורך קצת מותר להוציא אפי' לר"ה ומה צריך לע"ח ולדבר שאין בו צורך קצת כלל דהן מועטים. משום לתא דידהו לא רצו לתקן ע"ח א"כ כיון דלדידן דל"ל ר"ה וכדלעיל סי' שמ"ה סעיף ז' ודינו ככרמלי'. א"כ כמו שהותר לטלטל בחצר שאינ' מעורבת בי"ט ה"ה דמותר לטלטל בכרמלית. וא"ש המנהג ושוב חזר בו וכתב וז"ל דמחצר שאינה מעורבת אין ללמוד ממנה לכרמלית דחמיר טפי עכ"ל התוס'. א"כ ניהו דלא קי"ל בזה כהרי"ף וס"ל דבי"ט צריך ע"ח וכמ"ש ס"ק ה'. מ"מ שמעינן מדברי התוס' דחוץ לעירוב קיל מכרמלית. ולכן אע"ג דהותר הסכינים בעיר חוץ לעירוב אבל חוץ לעיר דהוי כרמלית דחמיר לא שרינן. וט"ז חולק וכתב דמבואות שלנו דין כרמלית יש להן. א"כ מאי חומרא בחוץ לעיר יותר מבמבוי חוץ לעירוב ועיין לעיל סי' שס"ג סעיף כ"ו בהגהת רמ"א מבואר דמבואות שלנו דין חצרות יש להן. אולם בר"ס שס"ה במ"א ס"ק ד' נסתפק מ"א אי גם לקולא אמרינן דמבואות שלנו יש להן דין חצרות ע"ש: