מחצית השקל על אורח חיים תקיח:א

כתב מ"א. כתב ב"י סי' תצ"ה כו' להיות דברי מ"א פה לאנשים כערכי הם קושי ההבנה. לכן אני צריך להאריך ולפרש שיחתי כפי חולשת הבנתי. מ"ש מ"א בשם הרב"י סי' תצ"ה אין זה לשון הרב"י ומ"א הוסיף ביאור בדבריו. ז"ל הרמב"ם פ"א מהלכות יו"ט דין ד' כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותה בי"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרה כו' ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה אפיה ולישה וכיוצא בהן. וכל שאין בהן צורך אכילה כגין כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהו אסור עכ"ל. וז"ל המ"מ המכוון מדעת רבינו שכל מלאכה כו' ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה בי"ט לוקה חוץ מהוצאה והבערה כו' אפי' עשאן שלא לצורך אכילה ופי' מלאכה שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו וכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה וא"כ היה מן הדין שיהיו הוצאה והבערה נאסרים כמו כתיבה ואריגה. אלא מתוך שהותרו כו' ונראה טעם לשני אלו הוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה. ואע"פ שהוא בדברים אחרים אמרינן מתוך כו' והבערה אע"פ שאינה באוכלים ומשקים כתיב לא תבערו אש בכ"מ ביום השבת בשבת הוא דאסיר' הא בי"ט שרי. וכן דרשו לפי שביום השבת מיותר דהא בשבת מיירי קרא לעיל מיניה כו' אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה והריסה ואריגה ובנין אפי' עשאן לאכילה לוקה. ושאר מלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה אפי' עשאן שלא לאכלן אינו לוקה כו'. ושאם בישל לגוי או לחול' אינו לוקה כו' עכ"ל המ"מ. וכן הובא בהרב"י לעיל ר"ס תצ"ה עכ"ל המ"מ. ולמדתי מדבריהם ומדברי מ"א ופר"ח ר"ס תצ"ה. שיש ג' חלוקים. א' מלאכה שעיקר' לצורך אכילה וגם מתקן האוכל כגון אפיה ובישול. אמרי' מתוך ואפי' אינו לצורך אכילה מותר. שנית מלאכה שאין עיקר' לצורך אכיל' אפי' עשאן לאכילה חייב. דהיינו בנין דמשכחת לה באכילה. כגון המגבן דאמרי' בשבת דף צ"ה דהוא תולד' דבונ'. מ"מ כיון דעיקר מלאכת בנין אינו לצורך אכילה אפי' מגבן דהוא לצורך אכילה סבירא ליה לרמב"ם דחייב וכחכמים שם בשבת ע"ש. ג' בעי' שיהיה אותה מלאכה תיקון לאכילה ושתיה לכן הי' מן הדין לאסו' ההוצא' דהא אינו מתקן האוכל ע"י ההוצא' אפ"ה מותרת ואמרי' ביה מתוך כיון שעכ"פ נעש' באוכל עצמו דהא מוציא המאכל עצמו. יש לו דין כאלו מתקן האוכל. והבערה שאינו נעשה באוכל עצמו. דניהו דהבישול הוא באכילה ומתקנו. אבל הבערה אינו אלא בעצים דהן מכשירי אוכל ניהו דמותר לכ"ע. דהא הוי מכשירים שא"א לעשותן מע"י ואפי' לרבנן דר' יודא מותרים כמ"ש לעיל ר"ס תצ"ה:

אעפ"כ מותר ואמרי' ביה מתוך מייתור' דביום השבת. ואע"ג דמייתור' דביום השבת הותרה הבערה בי"ט לגמרי אפי' אין בה צורך קצת. ומדברי מ"מ שכתב דהבערה מותר משום מתוך. והא גבי מתוך קי"ל דבעינן צורך קצת. לק"מ דהמ"מ אזיל לשיטתיה דס"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י דהא דבעי' גבי מתוך קצת אינו אלא מדרבנן ומן התורה מותר אפי' ליכא צורך כלל. וא"כ הבערה ושחיטה ואפיה וכדומה שוין דמן התורה מותרים אפי' ליכא צורך כלל. אבל מדרבנן בעינן צורך קצת:

ועמ"ש סי' תק"א בשם הר"ן כו' כמו א"נ עצמו דס"ל להר"ן דמדורה להתחמם הוי א"נ משום דהוי הנאת כל הגוף. אם כן מצינו הבערה שנעשה בא"נ דהא מדורה להתחמם הן עצים כמו האוכל. ולפ"ז ס"ד דע"כ חולק על הר"ן דלהר"ן א"צ יתורא דביום השבת להתיר הבערה ביום טוב דהא הבערה הוי כשאר מלאכות הנעשים באוכל עצמו. אלא שמ"א בסי' תק"א סעיף קטן ג' פי' דברי הר"ן דגם הר"ן ס"ל דגם מדורה להתחמם אינו אוכל נפש. ולא הותר' אלא משום מתוך ע"ש וא"כ י"ל דאין מחלוקת בין הר"ן להמ"מ:

ותימא דבפסחים כו' והכי אי' שם רע"א הא דכת' אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ע"כ ר"ל מערב יום טוב ראשון ר"ל מעיקר'. דאי ס"ד ביום טוב הא כתיב לא תעשה כל מלאכה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת כו' וש"מ הבערה לחלק יצאה (דבהא פליגי ר"י ור"נ). דקרא לא תבערו מיותר דהא היא בכלל לא תעשה כל מלאכה וסבירא ליה לר"נ דלחלק יצאה שלא תאמר שאינו חייב כ"א בעשה כל הל"ט מלאכות (ובפסחים פי' רש"י בע"א) לכן יצאה הבערה מכלל. ולא על עצמו יצא כ"א על הכלל וכמו שחייב על הבערה גריד' ה"ה כל ל"ט מלאכות אם עשה א' מהן חייב אבל עכ"פ הוא אב כמו כל ל"ח מלאכות ור"י ס"ל ללאו יצאה דכל ל"ח מלאכות הם אבות וחייב בלי התראה כרת וע"י התראה סקילה. אבל ההבערה אינו אלא באיסור לאו. ור"ע ע"כ כר' נתן ס"ל דאי כר"י דללאו יצאה למה קרא להבערה אב מלאכה. אבל התוס' כתבו בשם ריב"א. דאי ללאו יצאה הרי הוציא הכתוב מכלל ל"ת כל מלאכה ההבערה. א"כ בי"ט דלא כתיב כ"א לא תעשה כל מלאכה אין הבערה בכלל ומותרת בי"ט. וש"מ לא אמרי מתוך שהותרה כו' עכת"ד הגמ'. וע"ז כתב מ"א ש"מ אע"ג דלאו דלא תבערו לא נאמר בי"ט כו' ודבריו תמוהים דע"כ לא כ' מ"מ דבריו דמתיבת ביום השבת ממעטים הבערה בי"ט אלא לב"ה דא"ל מתוך. אבל ב"ש דל"ל מתוך גם גבי הבערה וכדאי' בגמרא. ע"כ לא דרש ביום השבת למעט י"ט ומוקים לה לדרש' אחריני. וא"כ מאי קשיא למ"א מר"ע. דהא גם ר"ע כב"ש ס"ל. דל"ל מתוך וגם הוא לא דרש ביום השבת למעט י"ט ואם כן שפיר הוי הבערה בכלל ל"ת כל מלאכה. ואולי י"ל דנראה למ"א דוחק לו'. דמסברא חיצונ' ה"א בכלל ל"ת כל מלאכה בי"ט גם הבערה בכלל. ולב"ה אתי קרא דביום השבת להוציא הבערה מכלל ל"ת כל מלאכה דכתיב בי"ט. וב"ש דלא דרש ביום השבת נשאר הבערה בכלל ל"ת כל מלאכה בי"ט. אין זה דרך המקרא לכתוב קרא יתירא גבי שבת לפרש קרא דכתיב גבי י"ט ואיך נאמר שכ' בפ' שבת ביום השבת לפרש קרא דלא תעשה כל מלאכה דכתיב גבי יום טוב דאין הבערה בכלל אלא ע"כ סבירא ליה למ"מ דמסברא חיצונה אין הבערה בכלל ל"ת כ"מ בי"ט. דהא בשבת הוציאה התורה הבערה מכלל ל"ת כ"מ דכ' בשבת יהיה מאיזה טעם שיהיה א"כ גבי י"ט דכ' לא תעשה כ"מ ולא פרט הבערה מסברא יהיה הבערה מותרת בי"ט אלא כיון דאסר' התורה הבערה בשבת ולא מצינו בפי' שהתירה התורה בי"ט יותר מבשבת כ"א מלאכת אוכל נפש. א"כ גם הבערה אסורה בי"ט מקרא דכ' גבי שבת לא תבערו. ולכן א"ש לב"ה דדרש ביום השבת למעוטי י"ט. דהאי קרא דלא תבערו לא קאי על י"ט. וא"כ לב"ש ניהו דלא דרש ביום השבת למעט י"ט והבערה אסורה בי"ט. אין אסורו משום דכתיב גבי י"ט ל"ת כל מלאכה דהא אין הבער' בכלל אלא מדכתיב בשבת לא תבערו ס"ל לב"ש דה"ה י"ט כנ"ל כיון דלא דרש ביום השבת למעט י"ט א"כ תיקשי דברי ר"ע שאמר והא כתיב ל"ת כל מלאכה. ניהו דס"ל כב"ש מ"מ לא נאסר הבערה בי"ט מקר' דל"ת כל מלאכה אלא מקרא דלא תבערו דכתב בשבת והל"ל והכתיב לא תבערו:

וא"ל דזה דוקא כו' ר"ל דלמא ב"ה וב"ש ור"ע בהא פליגי דלב"ה אין הבערה בכלל לא תעשה כ"מ וא"ש דביום השבת ממעט י"ט כנ"ל. אבל ב"ש ור"ע סבירא להו דהבערה בכלל ל"ת כל מלאכה וליכא למעט מביום השבת כנ"ל. ואי תקשי באיזה סברא פליגי. י"ל דפלוגתייהו אי הבערה לחלק או ללאו יצאה דב"ש ור"ע ס"ל לחלק יצאה. וא"כ הוי בכלל ל"ת כ"מ. אבל ב"ה ס"ל ללאו יצאה ולא הוי בכלל ל"ת כמ"ש לעיל בשם התוס' דכל יתר ל"ח מלאכות דאסורים מקרא דל"ת כל מלאכה הן אבות וחייב עליהם כרת וסקילה. והבערה אין אסורו כ"א לאו. וא"כ ר"ע לשיטתיה דס"ל לחלק יצאה א"ש דאמר והכתיב לא תעשה כ"מ דלדידיה הבערה בכלל ל"ת כ"מ וה"מ לדחות א"כ קשיין דברי הרמב"ם דהא המ"מ כ' דבריו לבאר דברי הרמב"ם וא"כ לדברי מ"מ הרמב"ם ס"ל ללאו יצאה לכן אמרי' מתוך גבי הבערה וזה לית' דהא הרמב"ם בהל' שבת חשיב הבערה תוך יתר האבות וע"כ צ"ל דלחלק יצאה אלא המ"א רצה לדחות מיניה. וביה מדברי הש"ס שעוסק בה כעת:

דהא בהא תליא כו' ר"ל כיון דסבירא ליה לחלק יצאה ה"ה בכלל ל"ת כ"מ וליכא למעט מביום השבת כנ"ל ע"כ לא אמרי' מתוך בהבערה. וכן להיפך אי סבירא ליה דלא אמרי' מתוך ע"כ צ"ל לחלק יצאה דאל"כ נתמעט מביום השבת:

ואי' בגמ' (ביצה דף י"ב) דבבישול נמי אמרינן מתוך. וה"ה באפיה ושחיטה וכדומה דברים הנעשים באוכל עצמו לתקנו כנ"ל:

ומכל מקום המבשל מי"ט לחול לוקה. ר"ל כיון דאין בו צורך היום כלל. והיא שיטת התוס' דס"ל דמן התורה בעינן צורך היום. אבל לדעת רש"י דס"ל דמן התורה אפי' אין בו צורך היום כלל אפ"ה לדידן דא"ל (מתוך) מותר. אם כן באופה לחול ניהו דאסורא דרבנן עביד דמדרבנן בעי' צורך היום קצת אבל מלקות ליכא והא דאמרי' בפסחים דף מ"ז ע"ב האופה מי"ט לחול לוקה היינו משום דל"ל מתוך ס"ל דב"ש וב"ה לא פליגי במתוך אלא בדבר אחר וכמ"ש הפר"ח ר"ס תצ"ה ע"ש. אבל לדעת הרמב"ם דא"ל כשיטת רש"י וכמ"ש לעיל לדעת מ"מ. וא"כ האופה מי"ט לחול אינו לוקה וכמ"ש המ"מ גופיה ריש הלכות י"ט. והרמב"ם גופיה פסק דהאופה מי"ט לחול לוקה. כבר נתעורר בזה הפר"ח ריש סי' תצ"ה:

עמ"ש ר"ס תקכ"ז על מ"ש דלוקה באופה מי"ט לחול משום דלית ביה צורך היום כלל. מכל מקום יפטור ממלקות משום הואיל דהא קי"ל כרבה שם בפסחים דאינו לוקה באופה מי"ט לחול משום הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה. ור"ס תקכ"ז כתב מ"א דמשכחת לה בגוונא דל"ל הואיל כגון שאפה או בישל בי"ט סמוך לחשכה דא"א שיגמר המלאכה היום ויקלעו אורחים כשעדיין י"ט: