מחצית השקל על אורח חיים תקיד:יט

(ס"ק יט) שאין בו כו' כמ"ש רס"ה והיינו הראי' שהבאתי בשם הרא"ש מדתנן לא יקוב שפופרת כו' דשם ליכא משום מכהה אורה:

וא"כ קשה לדעת המתירים כו' וכ' ע"ז בס' חמד משה וז"ל לא ידעתי על מי הקשה כן דרמ"א שכ' בסעיף ג' הביא רק דברי התוס' וזה דעתם באמת ומ"א עצמו הוסיף דזה מותר אף לדעת הרא"ש ע"ש ס"ק ח' (אגב שטפה כ' כן דמ"א לא כ' שם כ"א ליתן סביביו דבר המונע לשרוף אפילו בשעה שהוא דולק מותר אפילו להרא"ש דלא כהרב"י שם. אבל לחתוך מן הנר בשעה שדולק וודאי מודה מ"א דלהרא"ש אסור וע"כ צ"ל כן ע"ש). ולפענ"ד כוונת מ"א להקשות על רמ"א שהתיר בסעיף ג' לחתוך כו' משום דאינו מכהה אורה. תיקשי ליה האי דשפופרת דאסור בסי' רס"ה אע"ג דאינו מכהה אורה כמו שהקשה הרא"ש בשלמא על התוספות לק"מ די"ל כמ"ש דבשפופרת הטעם משום גרם כיבוי דניהו דגרם כיבוי מותר מ"מ לא הותר כ"א במקום פסידא משא"כ ברייתא דקתני המסתפק ממנו חייב. ע"כ אין הטעם משום גרם כיבוי דניהו דליכא פסיד' מ"מ אין בו רק איסור דרבנן ולמה קתני חייב כנ"ל. אבל בשפופרת שפיר יש לומר דאסור מדרבנן:

וא"ל א"כ איך אסרו משום שמא יסתפק הא הוי גזרה לגזרה. ז"א דבלא"ה צריך לו' דגזרינן גזרה לגזרה כה"ג כמ"ש מ"א סס"ק ח' דהא קי"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור ואפי' מכבה ממש ליכא רק איסור דרבנן וגזרי' שמא יסתפק והוי מכבה והוי גזרה לגזרה ואפ"ה גזרי'. וא"ל אי גרם כיבוי אין אסורו רק מדרבנן הוי האי דשפופרת ג' גזרות וכה"ג וודאי ל"ג. ז"א כמ"ש שם. די"ל דמתני' אתי' כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב וא"כ ליכא רק שני גזירות שמא יסתפק ואם יסתפק הוי חד איסור דרבנן דהיינו גרם כיבוי ומה שסיימו התו' שמותר לחתוך מנר של שעוה. י"ל דהתוספות דפסקו כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור וס"ל הא דאסור גרם כיבוי שלא במקום פסידא היינו דוקא לר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב א"כ במכבה ממש חייב לכן החמירו גם בגרם כיבוי שלא במקום פסידא משא"כ לד"ש דס"ל מלאכ' שאצ"ל פטור וא"כ מכבה ממש ליכא כ"א איסור דרבנן יש להקל בגרם כיבוי אפי' במקום דליכא פסידא. ולפ"ז כ"ש שמותר לדעת התוספות האי דשופפרת כיון שאינו מכהה אורו. ולדעת התוספות דפסקו כר"ש גרם כיבוי מותר אפי' שלא במקום פסידא כ"ש שאין לגזור בשפופרת שמא יסתפ' והוי גרם כיבוי אבל רמ"א דפוסק ר"ס דס"ה האי דשפופרת לאסור וגזרינן שמא יסתפק והוי גרם כיבוי כ"ש שיש לאסור לחתוך מנר של שעוה כשהוא דולק דהוי ודאי גרם כיבוי אח"ז עיינתי במרדכי פ' כל כתבי שמשם נובע הא דכ' מ"א סי' של"ד דגרם כיבוי לא הותר אלא במקום פסידא. וז"ל המרדכי אבל רבינו יואל פי' דאפי' בי"ט לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה אלא במקום פסידא דוקא. וה"ק בביצה אין מבקעי' (ט"ס הוא וצ"ל אין מכבי') הבקעת כדי לחוס עליה כו' עכ"ל והא דאין מכבין הוא בביצה דף כ"ב ע"א. ולכאורה דבריו תמוהים הא התם הוי כיבוי ממש ומה ענין זה לגרם כיבוי (ועיינתי שם במקומו וכ' רש"י וז"ל כדי לחוס עליה שאין כיבוי זה צורך י"ט ואני שמעתי דהוי כסות' ע"מ לבנות במקומו עכ"ל וגם דברים אלו צ"ב וראיתי בש"מ על ביצה שכ' וז"ל אין מכבים כו' פי' דעתו להצניע לצורך סעודה אחרת של י"ט אסור. כיון דהשתא א"צ לכיבוי חיישינן דלמא לא יהנה בה עכ"ל. וע"כ דצ"ל דפי' דמיירי כה"ג דאל"כ מאי קא משמע לן ברייתא פשיטא דכיבוי שלא לצורך י"ט אסור (וכן דש"י מה"ט דהוי מלתא דפשיטא ג"כ ס"ל דקמ"ל אפי' יש לו צורך לסעודה אחרת מ"מ אסור משום גזרה שמא לא יהנה כנ"ל והוי קשה ליה דהא אפי' לא יהנה אפי' לר"י דחייב במלאכה שאצ"ל אלא במכבה ע"מ להבעיר ולר' יוסי אליבי' דר"י אפי' ע"מ להבעיר אינו חייב כ"א להבעיר במקומו וזה קרי הש"ס במס' שבת דף ל"א ע"ב סותר ע"מ לבנות במקומו ע"ש ונקט רש"י לאוקמי ברייתא אפי' כר' יוסי אליבא דרבי יודא) עכ"פ י"ל דגם לרבינו יואל הוי קשה על בריית' דאין מכבי' כו' פשיטא. ולכן היה מפרש דמיירי בגרם כיבוי דהיינו שנוטל הבקעת מן המדורה שדולקת ואפ"ה אסור אם כונתו לחוס עליה וא"כ אפי' נאמר דראיית רבינו יואל היא כמ"ש או באופן אחר. מ"מ מבואר שם בביצה דסיפא דהאי ברייתא ע"כ כר"י אתי' דמתיר מכשירים וא"כ ס"ל להתוספות דגם ריש' דברייתא דאוסר גרם כיבוי שלא במקום פסידא אתי' כר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב אבל לר"ש י"ל דאפי' שלא במקום פסידא שרי כנ"ל. אח"ז עיינתי ברמב"ם פ"ה מהל' שבת דין י"ב ולפי דבריו בלא"ה לק"מ להתו' מהאי דשפופרת שכתב וז"ל לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן עפ"י הנר בשביל שיהיה מנטף כו' גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי כו' ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו כו' מפני שהוא מוקצה מ' איסור עכ"ל הרי דלא אסור להסתפק משום מכבה אלא משום מוקצה (ועיין בלח"מ שכ' הטעם למה לא נתן טעם מפני שמכבה) וא"כ לק"מ משפופרת:

אבל על רמ"א שפיר מקשה מ"א דהא בר"ס רס"ה כ' הרב"י אין נותנין כלי מנוקב כו' גזרה שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה עכ"ל לדידיה קשיא קושית הרא"ש וע' ביש"ש מ"ש על קושית הרא"ש:

ובתוספות משמע דיש לחלק בין שבת לי"ט. ז"ל התוספות בביצה והמסתפק ממנו חייב משום מכב' אינו ר"ל מפני שממהר כיבוי דלא הוי אלא גרם כיבוי וגרם כיבוי בי"ט שרי כו' ובשבת נמי אינו חייב אלא ה"ט דבאותה שעה שמסתפק כו' ומכהה אורה עכ"ל משמע דגרם כיבוי בי"ט שרי לכתחל' ובשבח ניהו דלכתחלה אסור מ"מ אין בו חיוב ובזה ס"ל למ"א לישב דברי רמ"א ניהו דבסי' רס"ה החמיר לענין גרם כיבוי בשפופרת משום דשם מיירי בשבת והחמיר כדע' הרא"ש. וכאן בסעיף ג' דמיירי בי"ט הקיל כדעת התוס':