מחצית השקל על אורח חיים תקז:ג

(ס"ק ג) ומבטלן. אע"ג דדשיל"מ כו' הכא כיון שאינו נהנה כו'. הוא קושית הש"ס ותירוצו:

וכמ"ש סי תרע"ז כתב הטור. (והוא י"א שס בש"ע) מותר שמן של נר חנוכה אפילו נתערב בשמן היתר אסור להוסיף עליו עד ששים והוא דעת מהר"ם מר"ב דס"ל אפי' באיסור דרבנן איו להוסיף עליו כדי לבטלו וכתב מהר"ם ואין זה דומה לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהן כו'. דשאני התם שאינו נהנה מהן עד אחר ביעורן אבל הכא נהנה בשעה שהנר דולק עכ"ל. ואם כן מזה יליף מ"א דאפילו לדעת הרב"י בי"ד סי' צ"ט ס"ל דבכל איסור דרבנן מותר להוסיף וכנ"ל. מ"מ הכא הואיל והוא דשיל"מ הי' ראוי לאסור אלא דמותר להוסיף משום דמקלי קלי. וכיון דמבואר מדברי מהר"ם דאם נהנה לאורו לא מהני מה דמקלי קלי דאז עדיין האיסור בעין אם כן גם לדידן כיון דהכא הוי דשיל"מ אסור ליהנות לאורו אף על גב דמקלי קלי וכיון דאז עדיין האיסור בעין וס"ל השתא למ"א דה"ה להתחמם כנגדו אסור דזה דומה לנהנה מאורו. דהחימום בא כשעדיין האיסור בעין:

וכ"מ ברא"ש כו' שכ' בשם בעה"ת לאסור בין פתילות ובין לפידים שנשארו בי"ט א' של ר"ה או בשבת שלפני י"ט להדליקן ביום שני של ר"ה או בי"ט שאחר השבת משום הכנה. וכמ"ש ס"ס תק"א וסיים אא"כ מרבה עצים מוכנים על הלפידים. ולא כתב ג"כ תקנה לפתילות להרבות עליהן. דהא כולל איסור הלפידים ופתילות בחד בבא. ה"ל ג"כ לכלול גם בהיתר הלפידים גם הפתילות אלא ע"כ דפתילות כיון שנעשו להאיר ל"ל תקנה ע"י שמרבה עליהן. כיון שנהנה מהן בשעת בעורן:

וכ"מ בב"ק דף ק"א דאיתא התם דאין איסור שביעית חל על עצים דכתיב בשביעית לאכלה. ולכן אינו נוהג שביעית כ"א בדבר הדומה לאכילה שהנאתו וביעורו שוה משא"כ עצים דבאה ההנא' אחר ביעורו. ופריך והא איכא עצים דמשחן. ופירש"י שהן עצי שמנים דעומדים להאיר דהנאתו וביעורו שוה ויהי' חל שביעית עליהן ומשני רוב עצים אפי' דמשחן עומדים להסקה. ובהסקה הוי הנאתו אחר ביעורו עכת"ד גמ'. מוכח מזה מה שנעשה להאיר הוי הנאתו בשעת ביעורו. ול"ל מיקלי קלי:

וצ"ע דהתוס' כו' דאיתא שם רע"א הא דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור. ר"ל אעי"ט דאי בי"ט ר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שרפה והכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבער' שהיא אב מלאכ'. והקשו התו' הא חמץ מהנשרפים וקי"ל כל הנשרפים אפרן מותר. וא"כ יוכל לבער החמץ בי"ט וכשיעש' גחלים אז מותר ליהנות מהן. וא"כ ההבער' הוא צורך י"ט. דע"י גחלי החמץ יאפה או יצלה. ותי' לתי' בתרא. וז"ל אי נמי כיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"ג שיהי' לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות כו' עכ"ל התוס'. ומלשון זה משמע כמ"ש מ"א דדעת התוס' כיון שאינו יכול ליהנות בתחלת הבערה אסור. (ואין הטעם לאסור משום שעיקר כוונתו לקיים מצות ביעור ומה"ט גם נדרים ונדבות אסורים וכ"כ התו' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין כו' דהטעם דאין עיקר ההבער' לצורך אוכל נפש דלא כמשמעות התו' דפסחים הנ"ל. ועיין בביצה דף כ"ז ע"ב תוס' ד"ה ועל החלה כו'):

אסור לשרוף כו' וא"כ הכא בעצים דאסורים אע"ג דמבטלן ברוב מ"מ הלא אסו' ליהנות בתחלת ביעורן להתחמם או ליהנות לאורן. א"כ אף ע"ג שלבסוף יהיה רשאי ליהנות מ"מ לפ"ד התוס' יהיה אסור להסיקן:

וא"ל דשרי להתחמם כו' לכאורה אין כוונתו בזה ליישב דברי התוס' דפסחים. ור"ל אע"ג שכתב התו' כל שאינו יכול ליהנות ממנו בתחלת הבערה אסו' לבערו. מ"מ הכא מותר. דאע"ג דאסור ליהנות מאורו כמ"ש מהר"ם כנ"ל מכל מקום מותר להתחמם כנגדו. ואע"ג דטעם היתר החימום משום דהחום בא מאותו מעט שכבר כלה מ"מ מיקרי שהנאה בא לו מתחלת הבערה ומותר לבערו. א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתיה דא"כ גם בחמץ מותר להתחמם נגדו מיד. מה"ט גופיה. וא"כ אכתי יכול לבער החמץ בי"ט כיון דיכול ליהנות ממנו מיד להתחמם לענין מוקצה דאסור גם כן בהנאה. אע"כ לא בא בזה ליישב דברי התוס' אלא דינא קאמר דלעיל פשיטא ליה מדאוסר מהר"ם ליהנות לאורו ה"ה דאסו' להתחמם כנגדו. וע"ז כתב עכשיו דאינו דומה דאע"ג דליהנות לאורו אסור מכל מקום להתחמם שרי אולם לשונו משמע דבא ליישב דברי התוס'. דודאי דברי התוס' אמת דכל שאינו יכול ליהנות ממנו בתחלת ביעורו אסור לבערו. ואעפ"כ כאן מותר להסיק בהן דאפשר ליהנות מהן מתחלתו דהיינו להתחמם אע"ג דטעם ההית' דהחום בא מן אותו מקצת שכבר נשרף מ"מ מיקרי נהנה מיד כמו המסיק בעצי היתר לבשל או לאפות דגם כן אינו ראוי לאפות ולבשלו מיד. ואפ"ה א"ש האי דחמץ דאסור לבערו בי"ט ול"ל הא יוכל ליהנות מיד להתחמם כנגדו. וי"ל דמ"א אזיל לשיטתיה שכ' בסי תק"א ס"ק ג' בשם הר"ן. וכ"כ בסי' תקי"א דמדורה להתחמם לא הותר אלא משום מתוך שהותרה לצורך כו' וא"כ ר"ע לטעמיה דל"ל מתוך כדאיתא שם באותו סוגיא דאמר רבא שמע מיניה מדר"ע תלת חד מינייהו דלא אמרינן מתוך ע"ש:

וא"ל לפ"ז תיקשי דברי התוס' שם ע"ב שהקשו ע"ד רבא שאמר ש"מ דר"ע ל"ל מתוך. והמובן הפשוט דא"א דס"ל דאמרינן מתוך מותר לבער החמץ משום מתוך. וכתב התוס' וז"ל ואע"ג דבעי' צורך היום קצת. הכא מה שמבער הוי צורך עכ"ל. ולפי מ"ש בלא"ה מוכח דל"ל מתוך דאל"כ אפילו תימא דמצות ביעור חמץ לא מיקרי צורך. מ"מ כיון דאפרו מותר. הא רשאי לשרפו ולהתחמם נגדו כנ"ל ז"א דהא התוס' כתבו תחלה תירץ אחר לקושייתם הנ"ל וז"ל כיון דחמץ מהנשרפים כו' ואור"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' אינו צריך לגחלתו. אי נמי כיון דמתחלת הבערה כו' כנ"ל עכ"ל. ושני התירוצים אין חולקים לדינא זה ע"ז. א"כ אינו מוכח דר"ע ל"ל מתוך מדלא הותר ההבערה לבער החמץ ולהתחמם נגדו. די"ל דראיית ר"ע כתי' א' דתוס' דקרא מיירי בכ"ע אפי' א"צ להתחמם. אע"כ ראיית רבא כפשוטו דביעור חמץ גופיה ה"ל להתיר משום מתוך ובזה א"ש דברי התוס' הא בעי צצורך היום קצת. ולפמ"ש סי' שכ"ה דמוקצ' א"א בהנאה כו' לק"מ. ר"ל דא"ש דברי התו' דפסחים דהכא כיון דמותר בהנאה מות' ליהנות מיד בתחלת בעורו להתחמם או ליהנות לאורו. משא"כ חמץ וכן נ"ח דאסורים בהנא'. ודע דלעיל סי' תק"א במ"א ס"ק י"ב הבאתי בשם ס' א"ר דשם כ' דמוקצה אסור בהנאה וזה היפך ממ"ש פה. לק"מ. דודאי מ"א לנפשיה ס"ל דמוקצה אסור בהנאה. ואע"ג דבסי' שכ"ה כתב בשם התוס' דמותר בהנאה באמת גם שם הקשה מ"א על דבריהם ע"ש. וכאן לא כתב כ"א למאן דס"ל דמוקצה מותר בהנאה והיינו התוס' כמ"ש סי' שכ"ה. א"ש דברי התוס' דפסחים וגם י"ל דהתוס' דפסחים אזלי לשיטתייהו דס"ל מוקצה מותר בהנא'. אבל מ"א אליביה דנפשיה אינו מודה להתוס' בזה ס"ל מוקצה אסור בהנאה ועיין מ"ש לקמן ס"ס תק"ט:

וכ"מ סי' רע"ו שכתב גוי שהסיק בשבת בבית ישראל בעצי ישראל מדע' עצמו. אין הישראל צריך לצאת מן החדר ות"ל דהא אסו' ליהנות ממוקצ' והא העצים בשבת מוקצים הן. ואיך רשאי ליהנות מן החום א"ו דמוקצה מותר בהנאה: