מחצית השקל על אורח חיים תצח:לב

(ס"ק לב) עפר כו'. ואף על גב דסבירא ליה לעיל כו' ר"ל דהרב"י הביא בספרו דמשמע מדברי רש"י (וכן הטור) דטעמא דבעינן דקר נעוץ כי היכא דלא ליהוי רמז חפירה וכדעת הב"ח בס"ק כ"ו:

ולפי מה שכתב לעיל ס"ק כ"ה וכ"ו:

ומיירי בעפר תחוח כ"כ כו'. כמה שכתב לעיל ס"ק כ"ה בשם יש"ש וכ"ד התוספות והר"ן דדוקא בסביביו תיחוח ליכא משום גומא אבל אי סביביו קשה איכא איסור גומא אלא כיון דא"צ אלא לעפרה ליכא כ"א איסור דרבנן. ולכן משום מצות כיסוי התירו אבל לשאר דברים אסור וא"כ איך כתב בש"ע ועושה בו כל צרכו. אלא עכ"פ מיירי שסביביו תחוח דליכא משום גומא:

וכתב שם הר"ן כצ"ל. ויש לדברי הר"ן שייכות לדברי מ"א שכתב לפני זה. דלכאורה י"ל דבהכניס עפר שרי דכיון דנעקר כבר ממקומו הראשון. אבל מדברי הר"ן אלו מוכח דאפילו בתלוש שייך גומא וכמ"ש מ"א אח"ז:

דלכ"ע בפירות כו'. לפי שהקשה הר"ן קושיא הנ"ל דכאן בביצה מוכח דאפילו בעפר תיחוח שייך גומא ובשבת משמע דבעפר תיחוח ליכא משום גומא דאיתא שם אע"ג דר"י לא גזר תולדה דחמה אטו תולדה דאור מ"מ מודה דאסור להטמין ביצה בחול או באבק דרכים שהוחמו בחמה ומפרש רבה הטעם שמא יטמין ברמץ ורב יוסף אמר. שמא יזיז עפר ממקומו. ופי' רש"י שמא לא יהיה עפר כל צורכו ויזיז עפר הדבק להטמינו והוי חופר גומא. ומפרש מאי בינייהו ואמרינן היכי דאיכא עפר תיחוח. לרבה דאמר שמא יטמין ברמץ אכתי אסור אבל לר"י דאמר שמא יזיז ובעפר תיחוח אפילו מזיז עפר ליכא משום גומא הרי דבתיחוח ליכא משוס גומא ותי' לחד תי' (וכ"כ התו') דבשבת מיירי שתיחוח כ"כ עד כשנותן ביצה על העפר נכנסת מאליה בתוכה והיינו שסביבו תיחוח ולכן ליכא משום גומא אבל בביצה מיירי שסביבו קשה לכן יש בו איסור גומא עכת"ד הרי מוכח מתי' זה דהיכי דסביבו תיחוח ליכא משום גומא אפילו מדרבנן. אולם הר"ן הביא פירושים אחרים ולא ק"מ מהאי דמס' ביצה א"כ אין הכרע וי"ל דאפילו סביביו תיחוח יש בו משום איסור גומא ועז"כ הר"ן דלכ"ע כו' ר"ל אפילו למי דס"ל תיחוח אפילו סביביו תיחוח יש בו משום איסור גומא א"כ ס"ד דבקמח ופירות דהוי סביביו תיחוח יש בו משום גומא עז"כ הר"ן דליתא דבקמח ופירות לכ"ע ליכא מ"ג (והטעם י"ל דהא איסור גומא איכא משום חורש ובדבר מאכל לא שייך איסור חורש) וכמ"ש סי' תק"ו ס"ג דהר"ן הביא ראיה דמותר דא"כ א"א לאפות ולבשל בי"ט כ"א שישפוך הקמח בפעם א' מן השק אל המקום שרוצה לאפות ולבשל דאי נוטל מעט מעט אסור משום דעביד גומא וזה ודאי ליתא:

וכמ"ש סי' תק"ו ס"א כצ"ל ר"ל בהגהת רמ"א:

משמע שבחול כו'. ר"ל דאינו דבר מאכל:

אפילו תלוש כו' דהא קמח ופירות ה"ה כעפר התלוש ואפ"ה אי לאו דקמח ופירות דבר מאכל היה אסור משום גומא. מדנקט דוקא פירות וקמח:

דהר"ן כ' כו' הם דברי הר"ן שהבאתי לעיל ס"ק זה. דאסור להטמין כו'. דמדברי הר"ן בקמח ופירות לא מוכח כ"א ליטול הנר מתוך החול דאסור כמו פירות וקמח דלולי שהן אוכלים היה אסור ליקח קמח ופירות. והמ"א הלא אסר הן התחיבה הן הנטילה ולכן הוצרך להביא דברי הר"ן דאסור לתחוב הביצה בחול ובעפר כו' אא"כ כו':

אבל בשבת כו' ר"ל דאדרבה מוכח דבנטילה ליכא איסור אלא דוקא בנוטל עפר מגל עפר אף שנתלש ממקומו דהא עד עתה לא היה שם גומא כלל אבל בתחוב דבר מה תוך עפר ליכא איסור אם מוציאו דהא הגומא כבר נעשה אלא שנסתם ע"י הדבר שתחוב בו. אלא דבעמודים שעומדים בבית א"ל דלאחר שיוציא העמודים ישוה הגומא שנשארה ע"י הוצאת העמודים וזה אסור מן התורה כמ"ש ס"ק כ"ה. משא"כ לפת וצנונות שטמן בשדה דלא חש בשדה אי יש בוגומא לכן ל"ג דלמא אתי לאשוויי גומות וה"ה כשמוציא הנר מן החול דל"ל לאשוויי גומא שרי:

אבל אסור כו' ר"ל דניהו דהביא ראיה דלא כמ"ש מ"א תחלה דגם בנטילת הנר מן החול איכא איסור דליתא אבל מ"מ א"ש דאסור לתחוב תוך החול זה דין אמת:

והא דמשמע בתו' כו' דבשבת דף קכ"ג ע"א איתא פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים התבן והגחלים מוקצים. ס"ל לר"א בן תדאי אף ע"פ שהפגה והחררה כולם טמונים אפילו למעלה תוך דבר מוקצה מ"מ יכול להוציאו כגון שתוחב כוש דהוא עץ דק תוך התבן וגחלים ומוציאן אע"ג ע"י שמוציאן נופל התבן והגחלים ומטלטל מוקצה כיון דהוי טלטול מן הצד ס"ל דשרי. וחכמים אוסרים. ולכן כתב התוס' לדידיה בלפת אפילו אין מקצת מגולים שרי. והוא דבדף נ' ע"ב א"ר הונא סליקוסת' (והוא עשב נחמ' למראה וריח וממלאים כד עפר לח ותוחבים אותו בתוכו כדי שישאר לח וכשרוצה מוציא ומריח בו וחוזר ותוחבו בו) אם דצה ושלפה מע"ש והדר דצה מותר להוציאו בשבת. ול"ל שע"י ההוצאה בשבת מזיז העפר שסביב העשב ונמצא מטלטל מוקצה דכיון שדצה ושלפה מע"ש כבר הורחב הגומא ואינו מזיז העפר ע"י שמוציאו בשבת אבל אם לא דצה ושלפה מע"ש אסור דמטלטל מוקצה ע"י הוצאה בשבת וכן אמר שמואל שם לענין סכין התחוב ע"ש. מתיב רב קטינא מדתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם מקצת עלין מגולין אינו חושש משום כלאים ולא משום שביעית ומעשר וניטלין בשבת. ופירש"י הא דקתני מקצת עלין מגולין משום שבת דוקא נקט לה דאי לאו מקצת עלין מגולים א"א להוציאן אא"כ מטלטל בידים עפר המוקצה שע"ג אבל לכלאים ושביעית ומעשר אינו חושש אפילו אין מקצת עלין מגולים מ"מ קתני דאם מקצת עלין מגולין ניטלין בשבת אע"ג דע"י שנוטל הלפת וצנונות נופל העפר שע"ג מ"מ שרי. וקשיא לרב הונא ולשמואל והתוס' כ' בשם הערוך שכ' בשס ר"ה גאון דגרס אם היה מקצתן מגולים ר"ל מגוף הלפת צ"ל מגולה. ומשום כלאים ומעשר ושביעית בעינן שיהיה מקצתן מגולה. דאל"כ הוי כזרועים ויש לחוש לכלאים (משמע דלענין שבת ל"ח לזריעה וצריך טעם) והקשו התוס' להערוך מאי פריך לר"ה ולשמואל דלמא מתני' אתיא כר"א ב"ת דמתיר טלטול מן הצד ור"ה ושמואל סברי כרבנן בשלמא לפירש"י לק"מ דע"כ מתני' כרבנן אתיא דאי כר"א ב"ת מאי איריא דמקצת עלין מגולין אפילו מכוסים מ"מ מותר להוציאן ע"י כוש. א"ו דאתיא כרבנן. ובלפת טלטול כהאי אפילו רבנן מודו דשרי. ושפיר פריך לרב הונא ושמואל דלרש"י הא דנקט מקצת עלין מגולים רק משום שבת נקטה כנ"ל. אבל לגירסת הערוך דעיקר דקתני מקצתן מגולים משום מעשר וכלאים ושביעית נקט. הדרא ק"ל דלמא מתני' אתיא כר"א ב"ת והא דקתני מקצת מגולים משום אינך דקתני במתני' עכת"ד התו' וקשה איך כ' דלרש"י לא ק"מ דא"א דאתיא כר"א ב"ת דא"כ אפילו אין מקצת עלין מגולים מותר דהא אפשר להוציאן ע"י כוש דלמא מה"ט בעי מ"ע מגולים לא משום מוקצה אלא משום דע"י תחיבת כוש עביד גומא בשלמא בתבן וגחלים לא שייך גומא משא"כ בלפת דטמון בעפר איכא משום גומא אבל כשמקצת עלין מגולים לא עביד השתא גומא. והגומא הנשארת כשמוציא הלפת זה אינו מזיק כדאי' דף קכ"ג וכדלעיל דגומא זו ממילא הוי (ע"ל סי' שי"א ס"ק כ"א מ"ש בשם המ"מ ואולם מ"א דחה שם דבריו):