מחצית השקל על אורח חיים תסז:ד

(ס"ק ד) לידי כו' אפי' לעשה בפסח מותר למוכרו לגוי כו' אע"ג דאסור למכור לגוי שמא ימכרנו לישראל וניהו דהשתא אכתי לא החמיץ מ"מ כיון דיחמיץ ניחוש שמא ימכרנו לישראל י"ל דמזה לא דיבר מ"א פה אלא אתי לאשמועינן היתר הנאה משום דקודם שיעור מיל עדיין לא החמיץ ומותר בהנאה ולענין חשש שמא ימכרנו לישראל מזה לא דיבר פה וסמך על מ"ש לפני זה דלדעת כ"מ סגי אי מוכרו לגוי מעט מעט. ולדעת מ"א דבעי' שאפילו את"ל שימכרנו לישראל יכלהו ישראל קודם פסח. וא"כ הכא דמוכרו בפסח צריך למוכרו בענין דל"ל שימכור לישראל כגון שיטחנם מיד לפני ישראל המוכר:

והא אין קוני' קמח מן השוק. או יאפה מיד ובודאי לא יקנה ישראל לחם חמץ גם בלא"ה ולדעת הטור י"ל דוקא לעיל דכבר נתחמץ ואין החמץ ניכר לכן חיישי' שמא ימכרנו לישראל. אבל הכא דעדיין לא החמיץ וא"כ הוי ס"ם. חדא שמא כשיחמיץ יהיה ניכר ועוד שמא לא ימכרנו כלל לישראל וגם עמ"ש מ"א בס"ק י"ב:

מעשה כו' דאין גוי נאמן אפי' מסיח לפי תומו:

לאחר שמכרם וכל זמן שהם ת"י הגוי נאמן אך במה שי"ל שלהשביח מקחו אומר כן הביא ש"ך שם מחלוקת הפוסקים בזה אי נאמן. אך ח"י כתב פה דצ"ע אי מה שאומר שכבר רחצן י"ל להשביח מקחו דאדרבה י"ל בזה מגרע גרע מקחו:

דהא אחר הרחיצה הם יותר יפים מקודם רחיצה אם כן אם הוה אמר שעדיין לא רחצן אעפ"כ הם יפים מצד עצמן כך בזה היה משבח מקחו:

כ הב"ח כו' אסור להשהותן אפי' איכא ס' דחמץ בפסח במשהו ואפילו עבר והשהן אסורים משום דעבר על ב"י ניהו דאיסור משהו אינו אלא מדרבנן היינו לענין אפילה אבל לענין שהיה עבר על ב"י דהא עכ"פ החמץ ברשותי' כ"ה בב"ח אבל לא קיי"ל הכי וכמבואר לעיל סי' תמ"ז וכן כתב מ"א בסס"ק זה ומ"א לא הביא כל דבריו כ"א ללמוד מדבריו דין א'. והוא מ"ש סס"ק זה ויש ללמוד דאם כו' כמ"ש ביו"ד סי' ק"י דברים שאין מתבטלים מחמת חשיבות' מכל מקום אי נאבד או נאכל א' מהן מותר לאכול הנשארים שנים שנים דאיכא תרי צדדים להתיר חדא שמא אותו שנאבד היה האיסור וליכא איסור כלל ואת"ל שהאיסור נשאר פה מ"מ כיון דאוכל שנים שנים א"כ בכל אכילה יש אחד מהן ודאי מותר וכמו שא' מהן דהתירא ה"ה גם השני:

וע"מ ס"ס תמ"ז בשם הרשב"א דמ"מ הוי כמבטל איסור לכתחילה והסכים עמו מגן אברהם שם דאפילו אינו אוסר יותר מכדי נטילה ולכן שפיר הוי שתים שתים דבכל מצה יש מן ההיתר יותר מן האיסור אף על גב שאפיית ההיתר עם האיסור באותו מצה מ"מ הוא ס"ל אפי' אינו עושה כ"א כדי נטיל' וא"כ מ"מ נשאר היתר יותר מן האיסור והוה שתים שתים משא"כ לדידן דס"ל דאפיה אוסר הכל. אם כן אתה חושש שלא נאבד האיסור והאיסור היא באותה מצה א"כ ליכ' בזתים שתים דליכא היתר כלל דהא המעט איסור אסר כל המצה. ולפמ"ש סי' תמ"ז בסעי' ד' ס"ק י"א וכן ס"ס תמ"ז כיון דכבר נתבטל ברוב ושרי לאכלו כן קודם פסח מותר להוסיף עליו עד ס' ולא מיקרי מבטל איסור. ואע"ג דבפסח חוזר וניעור. לכן כתב שיטחנם וקמח בקמח הוי לח בלח. וקי"ל בסי' תמ"ז. סעיף ד' דלח בלח אינו חוזר וניעור. והטחינה ג"כ ל"מ מבטל איסור דאין כונתו לבטל כ"א לטחון לצורך אפיה וכמ"ש לעיל ס"ס תמ"ז ועמ"ש שם עסי' תנ"ג וכ"ה בי"ד סי' ק"ט דקמח בקמח מיקרי לח בלח:

ויש ללמוד כו' יבש ביבש כו' וכ"א עומד בפני עצמו ולא נאפה יחד:

דהתערובת השלישי וע"ש בש"ך ס"ק נו"ן:

אבל בלח לא שייכי כו' דלא שייך שתים שתים דהא כיון דלח נבלל א"כ הכל אסור וליכא היתר כלל. וכן ג' תערובות לא שייך דאפי' בתערובת הג' יש בו ודאי איסור כיון דבלול וטעם היתר תערובת ג' משום ס"ס חדא שמא לא נפל שם לתוך אותו תערובת מן האיסור כלל ועוד אפי' נפל שם שמא מה שאוכל הוא היתר. הא בלח שהוא בלול ודאי נפל מן האיסור לשם וגם ודאי אוכל האיסור: