מחצית השקל על אורח חיים תנז:ג

(ס"ק ג) לא צריך כו' כ"מ בטור שכ' וז"ל אפי' אם שכח ואכל קצת יפריש על המותר. דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"ל מדכתב אפי' אם שכח כו' משמע דלכתחלה אין לעשות כן:

והקשה כו' שמותר כו' דהא סיים חלת חוץ לארץ אוכל כו' משמע אפי' לכתחלה:

כ' לחלק כו' חסר פה ואעתיק ובקצרה ותי' הב"ח לפי שהוקשה להטור דברי הרא"ש שסותרים זא"ז דבפ"ג דפסחים כתב הרא"ש דאם היה בו שיעור חלה בעי' הקפה ובפ"ק דביצה כ' איפכא ומיהו מוקף וודאי לא בעי מדשרי' אוכל והולך ואח"כ מפריש. לכן חילק הטור בין לכתחלה לדיעבד. אבל הב"ח אין נראה לו כן דא"כ גם לשמואל דהוא מרא דהאי שמעת' דאמר חלת ח"ל אוכל והולך כו' הוא לאו דוקא ור"ל דוקא דיעבד לכן כ' הב"ח דלא כהטור ומיישב דברי הרא"ש ומחלק בין ב' עיסות ובכ"א שיעור חלה אז בעי הרא"ש מוקף כיון שלא נילושו יחד. אבל בעיסה א' שיש בה שיעור חלה לא בעי' הקפה ובזה אמר שמואל אוכל והולך כו' עכת"ד:

וקשה דהא הרא"ש פ"ג דפסחים כצ"ל:

דהא חולק על רש"י כו' ר"ל דלפמ"ש הב"ח א"כ צ"ל דהרא"ש בפסחים שכ' דבעי' מוקף ע"כ בשני עיסות ובאמת משמע דהרא"ש שם מיירי בעיס' א' דהא דתנן דף מ"ו כיצד מפרישים חלה בטומאה בי"ט. רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה והוא הדין שכתב פה סעיף ב'. וכ' רש"י סוף השטה דף מ"ח ע"ב וז"ל והאידנא קי"ל כר"א כו' ולא קרינן לה שם אלא עושה חררה קטנה אצל גדולה ואופה שתיהן וכשהוא רודה נותנן לכלי והוא מצרפ' ונוטל הקטנה וקורא שם ומברך ומצניעה ושורפ' משתחשך עכ"ל:

ומתני' הא מיירי בעיסה א'. וכן רייק ל' רש"י שכתב חרר' קטנ' אצל גדולה. וכן מ"ש אופה שניהם מכ"ז משמע דבעיס' א' מיירי. ועז"כ הרא"ש וז"ל נראה מדבריו דאפי' היה שם כדי חיוב חלה מתחלה בעי צרוף סל. ואינו נראה אלא כה"ג א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף עכ"ל:

הרי דאפי' בעיסה אחד מצריך הרא"ש הקפה:

ונ"ל לחלק כו' ר"ל דאין חילוק בין עיסה א' לשתי' אלא כיון דקי"ל שצריך לשייר יותר משיעור חלה דבעי ראשית שתהי' שירי' ניכרים וכמ"ש הרא"ש והכי קי"ל בי"ד סי' שכ"ג בהגה דלא כרש"י עז"א הרא"ש דאותן שירים עם מה שמפריש לחלה צריכים להיות מוקף. כיון דשניהם עדיין בעולם בשעת הפרשה אבל וודאי דמותרת לאכול לכתחלה ומפריש לבסוף דלא כהטור. ולענין נגיעה אי בעי' שיגעו זה בזה כתב בי"ד סי' שכ"ה דאם יש בכל עיסה כשיעור (וכתב ש"ך דה"ה אם יש רק בעיסה א' כשיעור ובעיסה שניה ליכא שיעור מ"מ דינן כאלו היו שניהם כשיעור) א"צ לא צירוף סל ולא נגיעה ובאין בשום עיסה כשיעור דבעי' צירוף סל. כ' בנ"ה שם דגם נגיעה בעי. וע"ש שהביא דעות פוסקים דס"ל דאפי' שניהם כשיעור מ"מ צריך צירוף סל. וכ"כ רש"ל בתשובה סי' נ"ח וכתב רש"ל דגם נגיעה בעי ע"ש ולכתחלה יש להחמיר לצאת ידי כלם. וצירוף סל היינו בכלי שיש לו תוך. אבל ע"ג שלחן לא מהני. וה"ה בכלי שי"ל תוך ויוצא עוגה אחת כלה למעלה מן הכלי לא מהני. ואם מכסן במפה או כרכן במפה הוו צירוף:

וכ' רש"ל בתשובה. דאם יש עיסה שאין בה שיעור ופת אפוי' כשיעור אין לצרפן יחד דהוי כשני מינים זה עיסה וזה אפוי. אבל אם העיסה יש בה לבד כשיעור מצי לצרפן עם האפוי ע"ש. ודין ב' עיסות א' יש בו כרכום. וא' לית בה כרכום ע"ש בש"ע ובט"ז ובנ"ה. ואם שכח להפריש חלה בעי"ט ונזכר בליל י"ט. אם לא היה בכל עיסה לבד כשיעור כ' ח"י דרשאי לצרפן בי"ט ולהפריש מהן חלה בי"ט. דהוי כפירי דטבילי בי"ט וכעיסה שנלוש' בי"ט דרשאי להפריש בי"ט כיון דהחיוב לא בא עד י"ט. ואם היה בכל העיסה לבד כשיעור. אם נצטרפו מעי"ט כ' פר"ח א"כ נעשו עיסה אחת מעי"ט לכן מותר לאכול מהן בי"ט ומשייר ממצה אחת ומפריש לאחר י"ט כדין חלת ח"ל כנ"ל. ואם לא נצטרפו מעי"ט אם כן היה צריך לשייר מכל עיסה. וכיון דמכל עיסה נעשו מצות הרבה ונתערבו היה צריך לשייר מכל מצה. אם כן אסור לצרפן בי"ט וע"י הצירוף לא יצטרך לשייר כי אם ממצה א'. דזה מיקרי תיקון ואסור כמו להפריש חלה לכן כתב התוספות בביצה דף ט' דכה"ג צריך לשייר מכל מצה. ואחר י"ט יצרף כל החתיכות בסל ויפריש חתיכה אחד מן החתיכו' על כלן. והמרדכי אוסר כה"ג לכן הסכים המרדכי לתקנה שני' שכתב התוספות שילוש בי"ט עיסה שיעור חלה. שהיא עצמה חייבת בחלה ומותר להפריש ממנה בי"ט לאחר אפיה ויפטור בזה גם האחרות:

כתב מהרי"ל דמותר כו'. ר"ל אע"ג דישראל מותר ליהנות ממנה היינו הנאה שאינה של כילוי אבל של כילוי אסור לזר כ"כ ש"ך סי' שכ"ב סק"ח:

ע"י ביטול ברוב (ואפי' לכתחלה רשאי לבטלה) ניהו דלא קי"ל הכי אלא במין במינו בעי ק"א ושלא במינה בעי' ששים כמ"ש רמ"א בי"ד ר"ס שכ"ג מ"מ לענין הנאה של כילוי יש לסמוך על רש"י דהא א"א לשרוף החלה לבדה בלי עצים א"כ נתבטלה ברוב עצים:

ועבי"ד ס"ס שכ"ג דיש מחמירים דצריך לעשות לה מדור' בפ"ע שלא יהנה ממנה. וסיים שם רמ"א ונוהגים להשליכה לתנור קודם שאופין הפת: