מחצית השקל על אורח חיים תמז:ה

ס"ק ה אינו כו' ופשוט כו' כוונתו ר"ל דאמרי' דף וי"ו ע"ב אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל ופריך למה צריך לבטל בשעת בדקה לבטליה בארבע או בחמש ומשני כיון דלאו זמן איסוריה ולא זמן ביעוריה שמא ישכח. ופריך ולבטלי' בשעה ששית שאז עסוק בשריפתו ומשני כיון דאסור מדרבנן לאו ברשותיה קאי ולא מצי לבטל דא"ר גידל אר"ח בר"י המקדש אשה משש שעות ולמעלה אפי' בחטי קורדנייתא (שהן חמץ נוקשה) אין חוששין לקידושין. ופירש"י משש שעות ולמעלה ר"ל מתחלת שש ואייתי ראיה דאפי' בשעה ששית לא הוי ברשותיה דהא אי קידש בו אשה אינה מקודשת ור"ת הוכיח דהא דא"ר גידל כו' משש כו' ר"ל מסוף שש דהיינו תחלת שבע דאסור מדאורייתא ואפ"ה מייתי שפיר ראייה דניהו דר"ג מיירי מתחלת שבע דבאותו זמן חמץ אסור מן התורה. ומ"מ חטי קורדניית' הויין נוקשה וסביר' ליה דנוקשה אין אסורו כ"א מדרבנן ולפ"ז יליף חמץ גמור בשעה ששית דהזמן גורם שהוא דרבנן מנוקשה מתחלת שבע ולמעלה ניהו דאז חמץ גמור אסור מן התור' מ"מ חטי קורדניית' דהגי נוקשה הוי דרבנן ומהרי"ל ס"ל כפי' ר"ת וחזי' דהש"ס מדמה דבר שיש לו קולא מצד עצמו לדבר אחר שיש לו קולא זו מצד הזמן. ולכן ס"ל למהרי"ל דנוקשה בפסח (דס"ל למהרי"ל) כהפוסקים דנוקשה אסור מן התורה מ"מ לית ביה כרת דומה לחמץ גמור מער"פ משש ולמעלה דג"כ י"ל קול' זו דלית ביה כרת. והיינו מצד הזמן דעדיין הוא קודם פסח וכמו דחמץ גמור משש ולמעלה בטל בס' משום דלית ביה כרת מצד הזמן. כ"כ נוקשה בפסח דאין בו כרת מצד עצמו ג"כ בטל בס' ולפ"ז מ"ש מהרי"ל דמדמה חמץ משש שעות ולמעלה שהוא דרבנן כו' הוא לשון מושאל דהא ס"ל כר"ת דמפרש משש ולמעלה. ר"ל תחלת שבע דאסור מן התורה. ומהרי"ל שכתב משש ולמעלה שהוא דרבנן ר"ל מתחלת שש. דהא קאי ע"ד הש"ס ונבטלי' בשש דר"ל בתחלת שש. וע"ז משני כיון דמדרבנן אסור לאו ברשותיה:

ובכתבי מהרא"י כו' דלא מחמירים בלא פלוג כמו בגוף הגזרה דמשהו כ"ה גם שם בכתבי מהרא"י וע"כ צ"ל דס"ל דמשהו אסרו משום חומרא דחמץ אבל נט"ל אין איסורו בפסח אלא משום לא פלוג. וכ"ה קצת בתשו' רשב"א שהביא הרב"י בסי' זה שנתן טעם לאסור נט"לפ בפסח דהא מחמירים לאסור אפי' במשהו ה"ה נט"ל:

ומה קמדמי נט"ל למשהו דהוי לשבח וע"ש בפר"ח וע"כ דס"ל כיון דהחמירו במשהו אע"ג דליכא טעם ולא אזלינן בתר טעמא מ"מ נט"ל אע"ג דגרע ממשהו דהא פוגם מ"מ אסרוהו משום לא פלוג כיון דאסרינן אפילו ליכא נותן טעם דהיינו משהו ה"ה אפילו אם הטעם לפגם היינו לא פלוג לכן כ' דיש לחלק ולהתיר נט"ל בנוקשה אע"ג דפשיטא ליה דגם בנוקשה משהו אסור דלא כמהרי"ל היינו משהו דוקא שהוא גוף הגזירה אבל נט"ל דאין איסורו בחמץ גמור אלא משום לא פלוג לא החמירו לאסרו בנוקשה. כדמוכח בתוס' פסחים דדוקא לטעם האחרון כו'. ר"ל דהתוס' ריש פסחים כתבו הא דהצריכו חכמים בדיקה אע"ג דבביטול בעלמא סגי היינו משום שמא יבא לאכלו. והא דחשו בתמץ יותר מבשאר איסורים דמותר לשהותן בביתו ולא חשו שמא יאכל מהן היינו משום דחמץ לא בדילי מיניה. אי נמי משום דהחמירה תורה יותר מבשאר איסורים לעבור על בל יראה אי משהה אותו ברשותו לכן החמירו ג"כ ואסרו להשהותו אפי' בטלו משום שמא יבא לאכלו. וכתב עוד בשם הרשב"א דאפילו לטעס האחרון מ"מ בנוקשה אע"ג דר"ת ס"ל דלא עבר עליה בבל יראה מ"מ החמירו חכמים לבערו משום שמא יבא לאכלו משום לא פלוג משמע דלטעם דלא בדילי לא איצטריך לטעם לא פלוג דנוקשה שוה לחמץ גמור:

כיון שהוא זמן ביעור ר"ל כיון דבמקצת היום זמן ביעור דהיינו בשש לכן כל היום הוי קצת בדילי שזוכר שאסור לאכלו. דוגמא מ"ש הש"ס לרבי יודא בדף י"א ע"א הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו מיכל קאכל מיניה. על ידי תערובת אוסר במשהו. אם נתערב אותו תערובות בדבר אחר. ס"ל למהרא"י דנוקשה וחמץ גמור ע"י תערובת שוין:

בשולי חביות בס"ה בחביות שדבקו נסריו בבצק שני חדשים קודם לפסח מותר היין לשתותו בפסח שכבר נתייבש ואינו נ"ט בפסח: