מחצית השקל על אורח חיים תמז:ד

(ס"ק ד) ודוקא כו' שהתנור קטן ר"ל שאינו מחזיק י"ב עשרונים מצה דבעינן שלא תהיה עבה טפח כדלקמן סי' ת"ס סעיף ה' וכ' הפר"ח ביו"ד בקונטרוס אחרון סי' צ"ז שקרקעית התנור צריך שיחזיק שיעור זה ובפליתי סי' ק"ח כ' שהצדדים יחזיקו שיעור זה דבימי חכמי הש"ס היו מדבקים הפת בדופניו. וכתב רמ"א שם דבמקום הפסד היינו הפסד מרובה יש להקל בחמץ. ולכן בחמץ כו' זה כתב מ"א מסברת עצמו. די"ל דבאמת אם הוא סתום לגמרי אין חילוק בין חמץ לשאר איסורים ובתרווייהו אין מתירים רק במקום הפסד מרובה ולא כ' רמ"א להחמיר בחמץ יותר מבשאר איסורים אלא אם פתוח קצת במקום שהעשן יוצא דכה"ג מותר בשאר איסורים אפי' שלא במקום הפסד. ובחמץ בעי' דוקא כה"ג הפסד מרובה ואין חילוק בחמץ בין פתוח במקום שהעשן יוצא או לא. אלא מסתבר למ"א כמו דמחמירים בחמץ יותר משאר איסורים היכא דפתוח במקום שהעשן יוצא כן יש ג"כ להחמיר אס סתוס לגמרי דאץ מתיריס בשאר איסוריס כי אם במקום הפסד מרובה א"כ בחמץ נחתינן דרגא ואוסרים אפי' במקום הפ"מ:

ועוד דהתוס' בע"ז מחמירים כו' ר"ל בחמץ ועמ"ש ש"ך בסי' ק"ח ס"ק י"ג. ובזה נדחה ראיית מהרי"ל וז"ל מהרי"ל בסי' קפ"ו כמדומה שנסתפקת כיון דחמץ במשהו אי ריחא מילתא כו' ונראה דאין חילוק למ"ד לאו מילתא וראיה דלוי שרי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה בכל ענין אפילו שניהן מין א' אפי' למ"ד מין במינו במשהו וכן מוכח התם פרק כ"צ דפריך למ"ד משום תערובת טעמים מה לי גדי וגדי ומה לי גדי וטלה נימא דל"מ גדי וגדי דהוי מין במינו ולר"י ולרבי כו' מין במינו במשהו אלא אפי' גדי וטלה דמין בשאינו מינו. ורב נמי ס"ל מין במינו במשהו עכ"ל מהרי"ל וכוונתו דאמרי' פ' כ"צ דף ע"ו אתמר בשר שחיטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש רב אמר אסור מ"ט ריחא מילתא היא ולוי אמר מותר ריחא לאו מלתא מתיבי אין צולין שני פסחים כא' מפני התערובת מאי לאו תערובת טעמים וקשיא ללוי לא מפני תערובת גופן (וטעם תערובות גופן או טעמן דעי"ז הפסח נאכל שלא למנויו) הנ"מ מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה. אא"ב מפני גופן היינו דקתני אפילו גדי וטלה אא"א תערובת טעמים מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי אלא מאי כו' תערובות טעמין ושרי לימא תיהוי תיובתא דרב עכ"ל הגמ' ודייק מהרי"ל מקושי' המקשין דפריך לרב מאי אפי' גדי וטלה דמאי רבותא בגדי וטלה יותר מגדי וגדי א"א משום תערובת טעמין. וא"א דאפילו לדידן דקי"ל כלוי מ"מ בחמץ ריחא מילתא דמודה לוי דמשהו מיהו איכא. אלא דרב ס"ל דריחא הוי טעם גמור א"כ שפיר הוי גדי וטלה רבותא ל"מ גדי וגדי דהוי מין במינו ואתיא ברייתא כר"י דמב"מ במשהו וא"כ אסור אפילו א"א דריחא לאו מילתא דמשהו מיהא איכא אלא אפילו גדי וטלה דהוי מין בשאינו מינו אסור משום דהוי טעם גמור אלא על כרחך צ"ל דסבירא ליה להש"ס א"א ריחא מילתא הוי טעם גמור ואי לאו מילתא אפילו טעם משהו ליכא ואם כן שפיר פריך מה לי גדי כו' ועז"כ מ"א דלדברי הרי"ף נדחה ראייתו דלכאורה א"ל על ראיית מהרי"ל דאפילו נימא דמודה לוי דמשהו מיהו הוי מכל מקום פריך שפיר מה לי גדי כו' אע"ג דגדי וגדי הוי מין במינו מ"מ הא ברייתא לכתחלה מיירי דהא קתני אין צולין ולענין לכתחלה אין חילוק בין מינו לאינו מינו דכל מה דאסר במינו דיעבד משום דאוסר במשהו באינו מינו עכ"פ לכתחילה אסור דהא קי"ל אין מבטלים איסור לכתחיל' וצ"ל דהוי קשיא למהרי"ל הא התוס' דחי שם פירש"י דס"ל דלוי לא פליג אלא דיעבד אבל לכתחלה מודה דאסור דא"כ מאי פריך הש"ס ללוי מברייתא אין צולין ב' פסחים הא ברייתא מיירי לכתחלה אע"כ דלוי מתיר אפי' לכתחל' והוי קשיא למהרי"ל לדעת השואל דמודה לוי דמשהו מיהו איכא. ולהכי בחמץ ריחא מילתא א"כ היא גופה קשיא למה מתיר לוי לכתחלה הא אין מבטלים איסור לכתחלה. וא"כ לא פריך מידי ללוי מבריית' דאין צולין ב' פסחים וע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דזה לא מיקרי מבטל איסור כיון דאין כוונתו לבטל וכדלקמן סי'. תנ"ג סעי' ג' וע"ש בט"ז ובי"ד סיי פ"ד ס"ק מ"ה בש"ך ובדוכתי טובא ולפ"ז א"ש ראיית מהרי"ל דא"א דמשהו ודאי איכא שפיר הוי רבותא גדי וטלה דהוי אינו מינו וס"ד דריחא רק משהו הוי ואפי' לכתחלה באינו מינו מותר דאין כוונתו לבטל קמ"ל דהלי טעם גמור וזה א"ש לדחות דעת השואל למהרי"ל דהוי ס"ל לרב הוי טעם גמור וללוי דקיי"ל כוותיה עכ"פ טעם משהו הוי. אבל לדעת הרי"ף דלרב גופיה ליכא כ"א טעם משהו וא"כ ודאי ללוי אפי' משהו ליכא דאל"כ מ"ט דלוי דל"ל משום דלוי סובר דמין במינו בטיל א"כ לא תלי' פלוגתייהו כלל בדין ריחא מילתא אלא אי מין במינו במשהו אי לא וה"צ לפלוגי בעלמא במין במינו אע"כ דלוי ס"ל אפי' למ"ד מין במינו במשהו מ"מ ריחא לאו מילתא דאכי' טעם משהו ליכא אלא דס"ל להרי"ף דקי"ל כרב במקום לוי ומטעמים שכ' הרי"ף שם אלא דא"א לפסוק בזה כרב כיון דרב מודה דלא הוי רק טעם משהו. אלא דרב לטעמיה דמין במינו במשהו ובשר שחוטה עם נבילה הוי מין במינו. ואם כן לדידן דקי"ל מין במינו בטל א"א לפסוק בזה כרב א"כ בחמץ דק"ל דאוסר במשהו קיי"ל כרב דריחא מילתא היא. ולפ"ז נדח' ראיית מהרי"ל דע"כ כצ"ל לדעת הרי"ף הא דפריך הש"ס לרב מאי אפי' גדי וטלה טפי הל"ל א"א דהטעם משום תערובת טעמין א"כ אמאי גדי וטלה דהוי מין בשאינו מינו למה אסור כיון דאפי' לרב ריחא לא הוי כ"א משהו וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דהברייתא מיירי לענין לכתחלה דקתני אין צולין כו' ולענין לכתחלה לרב אפי' אינו מינו אסור דאין מבטלים איסור לכתחלה וע"כ צ"ל דזה מקרי כוונתו לבטל. ואפ"ה ללוי פריך שפיר דללוי ע"כ אפי' לכתחלה מותר דללוי ע"כ אפי' טעם משהו ליכא כנ"ל. ולפ"ז אזדא ראיית מהרי"ל דפריך שפיר מה לי גדי כו'. דאע"ג לזה הוי מין במינו וזה אינו מינו מ"מ כיון דברייתא איירי לכתחלה ולענין לכתחלה אין חילוק בין מין לאינו מינו דהא אין מבטלים איסור לכתחלה כנ"ל:

דבמרדכי כו' אלא דהוכיח כו' בא ליישב קו' הש"ך בי"ד בסי' ק"ח ס"ק י"ד שכ' עמ"ש רמ"א שם וי"א שאין לחלק ר"ל דגם חמץ לענין ריחא שוה לשאר איסורים והם דברי ד"מ בשם מרדכי וכ' ש"ך וצ"ע דבמרדכי פ' כ"ש ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא. מצינו ריח פת בפת כו' עכ"ל. ולזה כ' מ"א דרמ"א דייק מלשון המרדכי וז"ל פ' כ"ש סי' תק"ע מעשה אירע בפסח שגוי השליך עוגת חמץ בתנור מלא מצות כו' אבל אי לא נגע מותר דקיי"ל ריחא לאו מלתא וכן השיב ר"ת כו' ריח פת איסור בפת היתר לא מצינו כו' עכ"ל והבין הש"ך דהמרדכי ור"ת קיימו בחדא שיטה ומתירים דריח פת בפת אינו אוסר אבל ריח צלי היה מודה דאוסר בפסח אבל מ"א כ' כדעת רמ"א מדכ' המרדכי דקיי"ל ריחא לאו מלתא משמע אפי' בריח גמור. דאל"כ הל"ל דאין ריח פת אוסר כמ"ש ר"ת ולא כתב וכן השיב ר"ת כו' אלא דגם ר"ת התיר אבל לא מטעמיה דר"ת התיר משום דריח פת כו' אינו אוסר. ולפ"ז שפיר הוכיח רמ"א דלמרדכי אין חילוק בין חמץ לשאר איסורים וגם בחמץ אפי' ריח גמור לאו מלתא. ומ"ש ר"ת דריח פת כו' לא מצינו דמשמע דריח גמור אוסר זה אינו מצד חומרא דחמץ' אלא דר"ת ס"ל אפי' בשאר איסורים ריחא מילתא כרב וכמ"ש מ"א ס"ק ג'. ועז"כ מ"א דמ"מ גם במרדכי אינו מבואר להדיא דמתיר ריח גמור בחמץ ניהו דלשונו משמע כן מ"מ הא יש לדחות כמ"ש הש"ך דכוונת המרדכי כמ"ש ר"ת ומ"ש דקיי"ל ריחא לאו מלתא ר"ל בריח קליש כריח פת בפת דקיי"ל לאו מלתא אבל בריח גמור י"ל דמודה דאוסר בפסח אע"ג דבשארי איסורים קיי"ל כלוי:

והכא שניהם שוין ר"ל הרי"ף והתוס' דע"ז כמ"ש לעיל. עכ"פ אין להקל בסתום לגמרי כו' וח"י חולק ומתיר גם בסתום לגמרי במקום הפסד מרובה ע"ש:

וכ"ז בצלי כו' וכדומה שלא היה כולי ר"ל מדהביא רמ"א ראיה לאסור בישול מדאסר מהרי"ו בחמין הטמונים לשבת והוי ס"ל דבישול והטמנת חמין לשבת שוין. אבל לפי גרסתינו באו"ה גם או"ה מחלק בפירוש בין בישול להטמנת חמין לשבת. א"כ י"ל דגם מהרי"ו מתיר בבישול ולא אסר כי אם במטמין לצורך שבת. ואפשר שגם רמ"א נתכוין לזה. שכ' בי"ד סימן ק"ח עמ"ש הרב"י בד"א בצלי אבל אם בא לבשלם בקדירה זה לעצמו וזה לעצמו כו' מותר. ועל זה כתב רמ"א ודוקא שהתנור פתוח קצת. אבל אם סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת אסור עכ"ל. אין הכוונה במ"ש כדרך שמטמינים כו' שסתום מכל הצדדים אבל ס"ל דאפי' מבשלם בשעה ובשתים אסור אלא במ"ש כדרך שמטמינים כו' דהוה סתום וגם עומד שם זמן מרובה. ויש עי"ז ריח חזק וכמ"ש מ"א אבל בבישול מודה רמ"א דמותר:

ואף שהב"י בי"ד כו' שכתב בשם הרשב"א דאין ריח בישול אוסר. והביא ראיה מדפרכינן לרב מברייתא דאין צולין ב' פסחים כו' דע"כ מפני תערובת גופן מדקתני אפי' גדי וטלה. משמע דלתערובת טעמן ל"ח דריח לאו מלתא כנ"ל ומשני ר' ירמיה שצלאן בב' קדירות ופריך שני הקדרות ס"ד דהא פסח בעי צלי אש ומשני כעין שתי קדירות ופירש רש"י שפוד מכאן כו' ותל גדול של גחלים או אפר באמצע ומדמשני בשני קדירות משמע דבקדירה ליכא ריח וע"כ דבישול אינו אוסר דליכא ריח. ולפ"ז צלי קדר אסור דאע"ג דהוה בקדירה מ"מ איכא ריח כיון דהוה צלי. והק' הרב"י הא לפי המסקנא כעין ב' קדירות ע"כ מיירי בצלי ממש דהא בעי צלי אש ואיכא ריח ואפ"ה מותר וע"כ הטעם משום דאיכא הפסק תל. וכן לפי מה דס"ד שצלאו בשני קדירות היינו צלי קדר והאיכא ריח וע"כ צ"ל משום דאיכא הפסק קדירה וא"כ אפי' צלי קדר שרי ודחה מ"א דהפסק קדירה היא לפי המסקנא דאיכא תל גדול דטרם יגיע ריח למעלה מן התל יתפזר הריח אבל הפסק קדרה גרידא לא מהני דהריח יוצא למעלה וגם לפי הס"ד שצלאן בשני קדרות לא מיירי בצלי קדר אלא בישול ממש ומטעם דאין לבישול ריח וע"ז פריך שתי קדירות דהיינו בישול ס"ד דהא בעיא צלי אש וגם המ"ל הא קתני בברייתא אין צולין ואיך א"ל בבישול בשני קדירות אלא די"ל דגם זה נכלל בקושייתו שני קדרות ס"ד דהא קתני אין צולין כו' אלא הא דמשני שצלאן בשני קדרות ויהיה המכוון לדעת מ"א דר"ל שבשלן בשני קדירות ע"כ צ"ל שצלאן בשני כו' תיבת שצלאן לאו דוקא. כיון שהנקב במקום גבוה. והריח מתפשט למעלה ע"ש שהביא ראייה. ואפשר דיש לסמוך כו' במקום הפסד כו' ומקשים העולם הא פשיטא ליה לעיל דאפי' אין הנקב במקום גבוה אלא שפתוח במקום שהעשן יוצא מתיר רמ"א לעיל וכן הסכים מ"א במקום הפסד ומתרצי' לעיל בעי' דוקא הפסד מרובה וכמ"ש ש"ך וכשהנקב במקום גבוה אז אפי' ליכא רק הפסד מועט יש להקל:

ומ"ש הע"ש דבחמץ כו' שכ' שם רמ"א בי"ד דאם האיסור או ההיתר דבר חריף אפי' בשאר איסורים אסור. וכ' ש"ך אפי' תנור גדול ופיו פתוח מן הצד. וא"כ י"ל דבפסח בהפס"מ אסור. ועז"כ הע"ש דבחמץ לא מצינו שהאיסור יהיה דבר חריף ועז"כ מ"א דמשכחת לה בארש"ט והא דלא כ' חומץ שכר היינו דאזיל לטעמיה בס"ק ך"ח דחומץ שכר ל"מ דבר חריף כ"כ פלתי שם: