מחצית השקל על אורח חיים תמו:ג

(ס"ק ג) גם כו' כמש"ל סי' תקי"א דמה"ט אין עושי' מוגמר בי"ט:

ובתוס' פ"ק דכתובות ל"מ כן שכתב דף ז' ע"א ד"ה מתוך כו' וז"ל ומוצא חמץ בביתו כו' דכופה עליו כלי ולא שרי' לשורפו משום מתוך כו' היינו משום מוקצה דאסור לטלטלו אבל א"ל דמיירי כשבטלו דמ"מ מדרבנן מצוה לשורפו והוי צורך היום כו' עכ"ל וצ"ל דס"ל להתו' דשריפת קדשים שאני דגזירת הכתוב הוא כדאיתא בשבת:

ומהר"ם לובלין כ' הטעם כו' ע"ד התו' הנ"ל דאסרו מטעם מוקצה עכ"פ היה ראוי לשרפו במקומו:

עסי' תק"ב ר"ל שם סעיף ג' כ' דאין לסמוך הקדירה או הדלת בבקעת דקיי"ל דעצים גם בי"ט הוי מוקצה ולא ניתנו להשתמש אלא לצורך הסקה וכיון דאסור ליהנות מחמץ בשעת שריפה אם כן הסקת ושריפת חמץ דומה לסמיכות הקדיר' ואסור לטלטל העצים לצורכן בי"ט וא"צ לתירוץ מהר"מ לובלין:

מיהו בתוס' פסחים דף ה' כו' אהא דאמר ר"ע הא דכ' אך ביום הראשון תשביתו. ע"כ ר"ל בעי"ט דאי בי"ט הכתיב כל מלאכה ל"ת ומצינו להבער' שהיא א"מ ואמר רבא ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ ל"א מתוך שהותר' כו' וכ' התוס' וז"ל דאי אמרינן מתוך שרי אע"ג דבעי' צורך היום קצת (היינו תוס' לשיטתייהו דס"ל מן התורה בעי צורך קצת כמ"ש בביצה דף י"ב) הכא מה שמבער הוי צורך עכ"ל. וא"כ לפ"ד הכ"מ ס"ל דהביעור לא הוי צורך קצת תיקשי קושי' תוס' הנ"ל:

ונ"ל כו' היינו בי"ט ר"ל כיון דזמנו קבוע מן התורה בי"ט לכן מיקרי צורך משא"כ לפי־האמת דזמנו קבוע מעי"ט אם לא ביער בעי"ט לא הוי הביעור ביום טוב צורך:

ע' בתשובת הרשב"א סי' ע"א ותשובת הרשב"א אינו תחת ידי אך כפי מה שראיתי בפרי חדש שהביאו שכתב בשם הירושלמי מהו להצית האור במדורת חמץ מאן דיליף מנותר אסור ומאן דלא יליף מנותר מותר:

והבין הרשב"א דמיירי אם לשרוף החמץ בי"ט. ולזה השיב דלר"י ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר כדאיתא דף כ"ז לכן דינו כנותר דהיינו פסולי המוקדשים דאין. שורפים בי"ט ולרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר ולא ילפינן מנותר מותר לשרפו בי"ט ולפ"ז לדידן דקיי"ל כרבנן וכמ"ש רסי' תמ"ה מותר לשרפו בי"ט. אך פר"ח חולק דכוונת הירושלמי להצית האור במדורת חמץ מעי"ט ותהי' דולקת בי"ט ועז"א דמאן דיליף מנותר אסור דכה"ג גם בנותר אסור ע"ש הטעם. אבל מאן דלא יליף מנותר כה"ג מותר אבל לשורפו בי"ט עצמו גם ירושלמי מודה דאפי' לרבנן אסור ע"ש וע' בח"י ר"ס:

כתב ב"י בשם ריב"ש כו' דבר האסור באכילה כו' ע' במ"א ר"ס תקט"ו:

לכן נ"ל דוקא בפירות טבל כו' דלאו דעתיה כו' דכל מידי דאפשר שיהיה ראוי לאדם אין דעתו ליתנו לכלבים לכן כל זמן שאין ראוי לאדם אסור לטלטל דלא חזי' למידי אבל חמץ דידע מאתמול דבהאי שעתא דהיינו למחר בשעה ה' לא יהיה חזי ליה דעתיה מאתמול לכלבים בשבת דף קמ"ג דרבא התיר להשליך בי"ט לכלבים בני מעיי' דבר אווז' הואיל וידע מאתמול שיסריחו ולא יהיה ראוי לאדם לכן היה דעתו לכלבים. והא דאסר הריב"ש מיירי בחמצו של גוי כמבואר בתשו' הנ"ל וכמ"ש בב"י ע"ש:

והרמב"ם דמשמע דמיירי בחמץ של ישראל דהא סתם דבריו:

מיירי דליכא כו' דכה"ג לא מהני מה דחזי לכלבים וכמ"ש מ"א לעיל סי' ש"ח ס"ק נ"ד:

וכתב הח"י וז"ל יראוי לזהר כל מורה הורא' ליחד חדר או תיבה כדי כשיחמיץ דבר לשואל להשליכו שם מיד ולא יטלטלנו ובאמת ראיתי מטלטלים כו' והוא איסור גמור (וכה"ג אי' בשבת דף קנ"ו ע"ב לוי כי הוי מייתי טריפת' לקמיה בי"ט לא הוי חזי לי' אלא כי יתיב אקלקל' דאמר דלמא לא מתכשרי ואפי' לכלבים לא חזיא) ואולי מה"ט אין נזהרים כו' מ"מ אין זה נכון כו' עכ"ל וע' בס' א"ר: