מחצית השקל על אורח חיים תמו:ב

(ס"ק ב) שלא כו' דמוקצה הוא כו' ולכן אפי' להשליכו לב"הכ אסור כמ"ש מ"א סי' תמ"ה סק"ב:

דניהו דאין אסור בביעורו מ"מ הטלטול אסור. כיון דשב וא"ת הוא כו' ר"ל ויש כח ביד חכמים נעקור דבר מן התורה בשב וא"ת:

וכיון דרצונו היה כו' ר"ל ואעפ"כ אינו עובר בב"י וכ"כ התוס' בשבת דף ד' ע"א ד"ה קודם שיבוא כו' ע"ש:

ומהר"ם כו' וכ"כ הר"ן כו' הלשון ל"ד שלא התנבאו מהר"ם והר"ן בסגנון א' דמהר"ם כתב וז"ל וחכמים העמידו דבריהם בשב וא"ת ואפי' לעקור דבר מן התורה כדאשכחן גבי תקיעות שופר של ר"ה שחל בשבת כו' עכ"ל והאריך ע"ש. אבל לא נתן טעם די"ט הוי עשה ול"ת ומר"ה שחל בשבת לא הביא ראיה כ"א שיש כח ביד חכמים אבל שם הטעם משום שמא יעבירנו כו' והכא איכא טעם אחר והר"ן לא כתב כלום גבי חמץ אלא במס' ר"ה פ"ד דף ל"ב אהא דתנן שופר של ר"ה אין מפקחים עליו את הגל ואין מעבירים עליו את התחום מסקי' בגמרא הטעם דשופר עשה וי"ט עשה ול"ת. ועז"כ הר"ן ואע"ג דאין בזה רק משום שבות מ"מ עשו חיזוק כו'. ונ"ל דחמץ כו' דאל"כ חמץ נמי עשה ול"ת עשה דתשביתו שאור ול"ת לא יראה כו' וא"כ עשה ול"ת דחמץ ידחה עשה ול"ת די"ט אע"כ בחמץ הטעם משום דבעידנא דמיעקר לאו ל"מ העש' ולפ"ז ע"כ חמץ ל"מ עשה דרבים דבעשה דרבים ל"ב בעידנא דמיעקר כו' ועמ"ש למטה בדברי של"ה:

כמו שכתב רש"י והרי"ף פ"ב דב"מ דף למ"ד דת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וא"צ להחזיר האבד' כגון כהן והאבידה בבית הקברות כו' או זקן ואינו לפי כבודו להשיב האבידה. ומסיק למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והוא בב"הק פשיטא השבת אבדה עשה וטומאת כהן עשה ול"ת ואין עשה דוחה כו' וכ' רש"י אע"ג דגבי השבת אבידה איכא עשה ול"ת מ"מ אין ל"ת מועיל לדחות ל"ת אלא עשה הוא דקא דחי לה עכ"ל:

ובשל"ה כו' דאתי עשה דרבנן דתשביתו. ר"ל אפי' כבר בטלו מ"מ מותר אמירה לגוי דעכ"פ מדרבנן חייב לבער:

דגבי שופר ל"ש אמירה כו' לפקח הגל כו' וכדומה:

וצ"ע דה"נ כו' דהאמיירי לאחר זמן אסורו. ר"ל וא"א לתנו במתנה לגוי דבזה הוי סגי כיון דהוי אחר זמן אסורו אסור ליתן במתנה דהא אסור. בהנאה וע"כ הכונה שהגוי יוציאנו ויבערנו וא"כ גם בחמץ לא הוי בעידנא דמיעקר כו'. וע"ק דהא הוכחתי כו ר"ל כמ"ש הש"ל בשם ר"ת דבעשה דרבים לא בעי' בעידנא דמיעקר כו' אלא דמהא לא אריא דהא כתב הר"ן גופי' שם אהא דתנן הש"ס הטעם בשופר משום די"ט עשה ול"ת וז"ל קושטא דמלתא קאמר. מיהו לא צריכנא להכי דאפי' הוי י"ט ל"ת גרידא לא אתי מכשירי שופר ודחי לה דהא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה עכ"ל הרי דע"כ הר"ן לא ס"ל כר"ת ואפי' עשה דרבים בעינן דוקא בעידנא דמיעקר אלא מדברי הש"ס גופי' קשיא דהא נתנ' טעם משום דיו"ט הוי עשה ול"ת כו וא"כ אפי' היכי דהוי דבעידנא דמיעקר כו' מ"מ לא דחי ל"ת די"ט:

ועוד לדידי' אפי' ע"י ישראל כו' דל"ל דשל"ה לא התיר כ"א ע"י גוי דהוי שבות דשבות משא"כ ע"י ישראל דהוי חד שבות. ז"א דלפי טעם שנתן של"ה דאתי כו' ודחי ל"ת דרבנן שייך גם בחד שבות. ועוד ע"כ מ"ש של"ה ואע"ג דלגבי שופר ל"ש אמירה כו' ר"ל לדעת התוס' וכמ"ש שם בשל"ה להדי' וז"ל והא דלענין שופר בר"ה שחל להיות בשבת לא דחי שופר אפי' שבות דשבות כמ"ש טור א"ח ס"ס תקפ"ו בשם התוס' שאני התם בעידנא כו' עכ"ל אבל אנן לא קי"ל הכי בס"ס תקפ"ו ושרי שבות דשבות במקום מצוה שופר ע"ש אלא דכוונת של"ה להתיר בחמץ לכ"ע אפי' לדעת התוס' המחמירים בשופר והא לדעת התו' אין חילוק בין שבות א' לשבות דשבות וא"כ ה"ה דיש להתיר אפי' ע"י ישראל אע"ג דליכא רק חד שבות ואכתי א"ל דדלמא דוקא ע"י גוי התיר של"ה דהוי לדעתו בעידנא דמיעקר במה שמוציאו ע"י גוי משא"כ ישראל לא הוי בעידנא דמיעקר כו' ז"א דוודאי לא נעלם משל"ה דע"י הוצאת הגוי עדיין לא יצא ידי ביעור אלא כשאח"ז הגוי מטילו לים וכדומה ואעפ"כ ס"ל דהוי בעידנא דמיעקר כו' דההוצאה תחלת הביעור הוא משא"כ פיקוח הגל דתקיעות שופר דל"ל דהפיקוח תחלת מצות התקיעה היא. אלא דהמ"א חולק עליו לעיל בסברא זו דאינו נקרא שמקיים עשה עד שעת הביעור אבל ההוצאה אינו מכלל הביעור כלל וגם כאן לא הוי בעידנא כו' כמו בשופר ולפ"ז הקשה פה יפה לדידיה לשל"ה דסבירא ליה דכה"ג הוי בעידנא דמיעקר כו' דההוצאה תחלת ביעור ה"ה דע"י ישראל לשתרי דגם בישראל יש לומר דההוצאה להטילו לים הוי תחלת ביעור והוי בעידנא כו':

לכן נ"ל כו' והטעם נ"ל כו' ר"ל מה שכתב שהעמידו חז"ל דבריהם במקום לאו דבל יראה כו' לא צריכים לטעמים דלעיל. אלא כמ"ש התוס' דכה"ג ליכא ב"י. ואע"ג דהרמב"ם חולק וס"ל דלא הוי ניתק לעש' וכמ"ש משנה למלך פ"א דין ג' מהלכות חמץ וכתב שסמך עצמו על התוספתא ע"ש א"כ לפ"ד מ"א צ"ל דהרמב"ם באמת ס"ל כדעת האומרים דדינא דהכא מיירי דוקא כשבטלו אבל לא בטלו מותר לשרפו בי"ט דלא כמ"ש ה"ה פ"ג דין ה' ע"ש:

אבל לזרות לרוח כו' כמו שכתב ס"ס שי"ט הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה עכ"ל. אבל מה שצריך לפררו קודם הזרי'. לא חש מ"א כיון דעכ"פ הרוב החמץ הוא פת וכדומה. וקי"ל אין טוחן אחר טוחן. אע"ג שכתב משנה למלך פ"א דין ג' וז"ל עוד נראה דבנדון כזה שצריך לפרר עד אשר דק כדי לזוררו לרוח כ"ע מודו דהוי תולד' דטוחן חייב חטאת וכדמוכח מדברי התוס' דשבת דף קי"ד ע"ב עכ"ל וכבר תמה עליו בס' תוס' שבת לעיל בסי' שכ"א דמאי ראיה מדברי התוס' דהם מיירי התם בסלקא וירקי אבל בפת לא שמענו די"ל דאפי' דק דק מ"מ אין טוחן אחר טוחן ע"ש:

והב"ח פסק כו' והס"ס תמ"ז במ"א ס"ק מ"ג דאחר הפסח כה"ג שרי אפי' באכילה:

ונ"ל טעם אחר כו' אבל הכא משהה אותו כדי לקיימו ובתשובת ח"צ סי' פ"ו חלק ע"ז דמה בכך דהא ליכא אלא תערובות משהו וליכא איסור בל יראה מן התורה. וע"כ ר"ל דעכ"פ איסור בל יראה מדרבנן איכא כיון דמשהה לקיימו וע"ז חלק בתשובה הנ"ל ניהו דתערובת משהו קי"ל דאפי' לקיימו עד אחר הפסח אסור היינו משום חשש תקלה שמא יבא לאכלו אבל איסור בל יראה אפי' מדרבנן ליכא וא"כ מה בכך שמשההו לקיימו. ולתקלה ל"ל כה"ג כיון שכופה עליו כלי כמו מצאו בי"ט הראשונים ואייתי ראייה דליכא בל יראה אפי' מדרבנן חדא מדנתן רש"י טעם שהחמירו בחמץ אפי' במשהו משום דאיכא כרת ולא בדילי והיינו דוקא לענין אכילה. אבל לענין בל יראה דליכא כרת אין להחמיר במשהו ולפמ"ש הרמב"ם דאינו בטיל משום דהוי דשיל"מ ע"כ צ"ל דמותר להשהותו אפי' מדרבנן דאלת"ה הרי אין לו מתירין אא"כ יעבור על ב"י מדרבנן עכת"ד. וע' בס' א"ר ויש להנדס קצת בראיותיו ראיה אחד מדברי רש"י כיון דאין בשהי' איסור כרת לא החמירו במשהו הנאה תוכיח דהא גם בהנאה אין בו כרת (וע' תוס' פסחים דף כ"ג ע"ב ד"ה מאי בינייהו) ואפי' מלקות ליכא ואפ"ה בתערובות משהו אסרוהו אפי' בהנאה. וע"כ צ"ל כיון דאיכא בחמץ דין כרת החמירו במשהו ליתן דין חמץ בעין וה"ה די"ל כן לענין ב"י והא דהקילו לענין נוקשה דאינו אוסר במשהו כיון דליכא ביה כרת כמ"ש ר"ס תמ"ז והיינו משום דבאותו חמץ ליכא כרת כלל. וראיה ב' מדברי הרמב"ם דקראו דשיל"מ גם בזה יש לפקפק ע"פ דברי הר"ן בפ' כל שעה על טעם האומרים משום דשיל"מ וז"ל כיון דקיי"ל כר"ש אע"ג דר"ש אסר ליה לאחר הפסח מדרבנן מ"מ מודה דע"י תערובות שרי ונמצא שתערובות זה דשיל"מ כו' ואני חוכך בטעם זה כו' ועוד שקרוב הדבר לומר כיון שהחומר' של דשיל"מ מדרבנן הוא לא החמירו אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שהחמץ עצמו אסור אע"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מידותיהם שלא לדונו בכלל דשיל"מ אע"פ שבעלי סברא זו אמרו כיון דמדאוריית' לר"ש דשיל"מ הוא כשאסרו ר"ש משום קנס לא בא להקל עליו כו' ולא נהירא ליה כו' עכ"ל וא"כ בעלי סברא זו והרמב"ם בכללם ס"ל הכי כיון דמן התורה הוי דשיל"מ מיקרי דשיל"מ א"כ גם ראיית תשובת ח"צ נדחית דאפ"ת מדרבנן איכא בל יראה מ"מ הוי דשיל"מ כיון דמן התורה מותר לשהותו. ולכן צל"ע האי דינא. וע' במ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ג ובמ"ש שם: